קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת  - עיון בפרשת המתאוים

 

פרק י"א בספר במדבר, מהווה נקודת מפנה משמעותית. באחת עובר מחנה ישראל ממצב של הכנה מחודשת למסע הקצר שעוד נותר עד לא"י אל "נפילת" המתאוננים והמתאוים, אח"כ לחטא מרים, ומכאן לדיוטה התחתונה של חטא המרגלים ועדת קורח. מבחינה ספרותית יש כאן מעבר מחטיבה העוסקת בסדרי מחנה ומסע, ליחידה העוסקת בסיפורי חטא ותלונה.

 

למעבר זה רומזת התורה בפשטות ע"פ דרכה הספרותית: בפסוקים שבסוף פרק י' נזכר 5 פעמים ה"טוב" הצפוי לישראל (י', כ"ט; לב), ואילו ראשית פרק י"א מציינת 4 פעמים את ה"רע" (י"א, א; י'; י"א; ט"ו).

שאלה מרכזית שמולה ניצב המעיין בפרשה נוגעת לעניין התנהגותו של משה רבנו. נדמה כי אין עוד פרשה בתורה (כולל פרשיות חטא ותלונה חמורות ביותר), שבה מתפרץ משה, וכמעט "נשבר" כבפרשה זו. מה גורם למשה להתפרץ כלפי ה' בצורה חמורה כאמור:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי ;  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק .. ; לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי ; וְאִם-כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (פס'יא-טו)

יותר מכך תמוהים דברי משה המפקפקים לכאורה ביכולת ה' לספק בשר לעם:

"שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.  ;  הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" (פס' כא-כב)  

כיצד נוכל להסביר את התנהגותו של משה?

 

ההסבר הראשון נוגע למשבר הציפיות החמור. השינוי הקוטבי, מהטוב הגמור הצפוי לישראל הצועדים לא"י איש על מחנהו ואיש על דגלו, לרע של חטא ותלונה גורם להתפרצות האמורה. משה שיכול היה לשאת את משבר חטא העגל, ועמל קשות על תיקונו, היה סבור שהנה תוקנו הדברים וסופסוף משהו ילך ישר, והנה הופך המישור לעקוב, ומתגלה מחלה אנושה שסופה הסתבכות במדבר עד שנת הארבעים " עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (דברים ב')

 

אפשרות נוספת להסבר היא המפגש עם סוג חדש של תלונות שאין מאחוריהן צורך אמיתי, אלא תאווה שפלה, כפיות טובה שיש בה בכדי לגרום משבר מיוחד. הכתוב עמל להדגיש עניין זה בכמה דרכים כמו כינוי התלונה "בכי"; תיאור המצב האובייקטיבי: לעם יש אוכל- מן, אוכל ראוי, טוב ומזין בניגוד לתלונת העם (פס' ז-ט) ועוד. משה רואה את השבר כקשה וכמעט בלתי אפשרי לתיקון ומכאן השבירה שלו.

 

עניין  נוסף הוא התפקיד המרכזי שנועד למשה לאחר חטא העגל. נראים הדברים שלאחר חטא העגל נקרא משה להיות שליח ה'- "מלאכו" בקרב העם. משימה זו הוטלה על משה דווקא משום שה' אינו יכול לעלות בקרב העם דרך קבע, וע"כ אוהל מועד ניצב מחוץ למחנה. משה חש כי ייעוד זה מחטיא את המטרה, שכן כל המשבר הרוחני של העם נובע מכך שה' אינו בקרבם. מכאן ההדגשה של משה: "הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ" – אני בקרבו ולא אתה...  (השווה דברי ה': "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם") 

 

וכאן אנו באים ללב "הויכוח" בין ה' למשה. ה' מגדיר שתי התייחסויות עיקריות לתלונה, המשלימות זו את זו: האחת– מינוי 70 זקנים כמסייעים למשה בנשיאה בעול. בכך יש פיתרון גם לתחושת ה"לבדיות" של משה וגם לטיפול בהרמת ה"רוח" כנגד תאוות הבשר. ההתייחסות השניה היא מתן הבשר -סיפוק התאווה המידית, עד שהבשר "ייצא להם מהאף" ובכך יכירו כי אין סיפוק התאווה עיקר אלא הרמת הרוח. אולם משה המתווכח כאן כנגד ה' ויכוח מר ולא שגרתי, טוען כנגד שתי ההתייחסויות טענה אחת: נתינת הבשר לא תועיל כיוון שהבעיה היא רוחנית. אין ה' בקרבם ולפיכך תמיד תהיה תלונה כלשהי. לטעמו של משה, גם האצלת הרוח לזקנים אינה מספקת כיוון שהיא נעשית באוהל מועד מחוץ למחנה, ומה יועיל זה לעם שה' אינו בקרבם?

טענת משה נדמית כטענה ניצחת, ומה יענה על כך "אל דעות"?

 

טענת ה' מתבטאת בכתוב מרכזי בפרק:

"הֲיַד ה' תִּקְצָר; עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא" (כ"ג)

משה לא ערער על יכולת ה' לספק בשר לעם גדול ורב. טענתו היא שהדבר לא יספק את היובש הרוחני ואת הפער המהותי של ריחוק ה' מקרב ישראל. לפיכך גם את משמעות תשובת ה' יש לחפש בהקשר דומה.

 

אכן הביטוי קוצר יד כשהוא מכוון כלפי שמיא, מופיע עוד פעמיים בלבד במקרא ושתיהן במשמעות דומה וכך אומר הכתוב השני: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ; וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ.  ב כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיה נ"ט). לא קוצר יד ה' הוא המונע את הקרבה בין ה' לאדם, אלא העוון והחטא הוא המרחיק, מבדיל. הבעיה אינה שה' אינו בקרב ישראל ולכן הם חוטאים – כי אם להפך: החטא הנעשה בבחירה חופשית, הוא הגורם את הריחוק.

 

מכאן מסר לדורות הרבה בדבר השאלה "היש ה' בקרבנו". הדבר תלוי בנו ובמעשנו, לא ממסד זה או אחר, לא מבנה ארגוני מסויים, ולא תבנית והגדרה רוחנית מקובעת הם הקובעים את מצבו הרוחני של האדם, הקהילה או העם. מה שעושה את ההבדל הוא האמונה הפנימית ש"ה' איתנו" (כפי שסברו יהושע וכלב בפרשה הבאה), מה שקובע את המציאות הוא ההתנהגות האנושית והפעולה האנושית לטוב, לתיקון, לבקשת קרבת אלהים מבלי לצפות לנוכחות אלוהית מוגדרת מראש וקבועה ע"פ חוק. האדם בבחירתו ובמעשיו פועל ומצמיח ישועה בעזרת ה' ומכוחם יוודע כי " קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמ"ה)