המלחמה במדין מעוררת שאלות רבות. נעסוק כאן רק באותן העולות מתוך ההשוואות בין דברי ה' לדברי משה, ובין הצו של משה לעם ותחילת ביצועו.

מדוע מתייחס ה' אל המלחמה כ "נקמת בני ישראל" ואילו משה  קורא  לה "נקמת ה' " ?

האם "נקמה  מ.. . "  שונה מ "נקמה ב.. . "  ?

מה הקשר בין המלחמה לבין  מותו של  משה ?

בשוב הצבא מהמלחמה במדין כועס עליהם משה:

(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה:

(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:

(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה':

נסיק מכאן שכל עניין "הנקמה" במדין לא היה מובן לעם, כי העבודה לאל  זר בשיתוף עם עבודת ה' עדיין לא נתפסה  כחטא בל יכופר וכבגידה בה' אלוקי ישראל, ולכן  איש לא נע ולא זע  לנוכח חוצפתו של זמרי בן סלוא עד שקם פינחס וקינא לה'. כך עולה גם מדברי משה בדברים פרק ד':

(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

כאשר  אינם קושרים את המגיפה לחטא בעל פעור צריך ה' לומר להם:

 צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:

(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר [במדבר פרק כה]

גם הצגת המדיינים כנוכלים לא הועילה כנראה, והעם אינו רואה כל צורך להילחם בהם.

הנקמה במדיינים  מתעכבת עד אשר, בלית ברירה, קובע ה' בנחרצות שמשה  לא יוכל לסיים את תפקידו בהנהגת העם ללא השלמת קנאתו של פינחס במדיינים.

ניתן אף לומר  שחשיבותה של  מלחמה זאת אינה כל כך בהענשתם של המדיינים כמו בחינוכם של בנ"י  שפולחן בעל פעור הוא חטא ממדרגה ראשונה, ולכן לא די במגיפה שכילתה עשרים וארבעה אלף מישראל, אלא  יש צורך גם בהכרתם את  גודל  "הנכלולים" של מדין בשלחם את בנותיהם להחטיא את העם.

ה' מצפה שהנקמה במדין תוכר כמשימה לאומית של  ישראל בהענשת עם שרצה להתנכל לנו, כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר, ולכן בדברי ה' עומדים בני ישראל לעומת המדיינים "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", אך משה חש שאם יעמיד כך את המלחמה במדין העם יאמר שהוא מוותר על נקמה שכזאת וכי אין בלבם כל טרוניה נגד מדין. לכן משנה משה בדבריו לעם  את יעד המלחמה ומכנה אותה  "נקמת ה' במדין ", כלומר משימה דתית, מלחמת מצוה, ולכן ישתתף בה גם "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ".

משה  גם מקטין מעט את עצימותה של המלחמה וקובע שלא תהיה זאת "נקמה מאת המדיינים", אלא נקמה במדין"- במדינה, ולא באנשים. "לנקום נקמה מ... " היא ענישה כבדה יותר מאשר  "לתת נקמה ב.. " [ כפי שעולה, למשל,  מהשוואת שופטים טו, ז  לעומת מלכים ב'  ט,  ז].   עם כל זאת ניתן לראות, מהשנויים בין הצו של משה לעם  ובין תחילת ביצועו, שהעם מתרשל ביציאה למלחמה.

                       צו משה לעם                                                                       בצוע הצו

הם לא נחלצו מעצמם כדי לשלוח "אֲנָשִׁים לַצָּבָא", אלא  " וַיִּמָּסְרוּ" –בעל כורחם, כלומר לא  הייתה כל התלהבות לגיוס הכוחות. עליהם הייתה מוטלת החובה לשלוח אותם, אבל בסופו של דבר משה שלח אותם. גם בהמשך המלחמה אנו רואים שהעם לא הפנים את מטרת המלחמה, אך בדיון על כך אנו כבר חורגים מהמסגרת שהוקצבה לי...