בפרשת השבוע שלנו ישנם ביטויים רבים המדגישים את זכות הקניין של ה' כלפי ישראל. הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים מבית עבדים, ולפיכך ישראל הם נחלת ה' ועבדיו, החייבים לשמור את מצוות אדונם:

"וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים, ד, כ)

" כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה... וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ..." (דברים, ו, כ-כד)

"...וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים, ז, ח-יא)

גם המדרש שם לב לזיקה זו שבין יציאת מצרים והחיוב לקיים מצוות:

"למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים והולך לבית המרחץ התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה, כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם  (ילקוט שמעוני, שלח).

אולם כשאנו בודקים את פרטי המצוות שציווה ה' לעמו-נחלתו, אנו רואים כי יש ביניהם חוקים וצווים שתכליתם להעניק לאדם חירות וריבונות. בעניין זה ברצוני להרחיב באחד מן החוקים הללו: חוק השבת.

בעשרת הדברות שבספר שמות מוזכרת שמירת השבת בהקשר של בריאת העולם:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, ז-י). הצו על מנוחת השבת נקשר כאן במעשה הבריאה כפי שהוא מתואר בפרשת בראשית.

באמת, יש כאן המשך לקו המדגיש את הסמיכות והדמיון שבין הבורא, לאדם הנברא בצלמו. כשם שאלוהים עסק שישה ימים במלאכת הבריאה ונח ביום השביעי, כך הוא מצווה עלינו לשבות ממלאכתנו ביום השביעי. בניגוד למיתוס הפגאני, המציג את בריאת העולם כתהליך טבעי הכרחי, מתארת התורה את האל, הבורא ברצונו החופשי עולם ומלואו. כשם שהאל אינו משועבד לעולם ולמעשה הבריאה, גם היהודי השובת ממלאכה ביום השביעי, מגלה בכך כי אין הוא עבד לעמלו.

אולם, מצד שני, מצוות השבת כפי שמופיעה בפרשתנו, גם מציבה סייג לריבונות שניתנה לאדם על שאר הברואים:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים פרק ה, יב-יד)

על-פי כתוב זה, תכלית מצוות השבת היא הענקת מנוחה לאלה המשועבדים למלאכה בכל שאר ימות השבוע: השור והחמור, העבד והגר. מהותה של העבדות בעולם העתיק הייתה השעבוד המוחלט והבלתי פוסק של העבד למלאכת אדוניו. השבת, המפקיעה מדי שבוע את העבד ממרותו של אדונו, יש בה סייג והגבלה לעצם מוסד העבדות. מבחינה זו, מובן קישורה של השבת כזכר ליציאת מצרים. 

למעשה, מנוחת השבת כפי שמופיעה בפרשתנו ממחישה בשני אופנים את זכר יציאת מצרים:

1. היהודי השובת ממלאכה מגלה בכך כי נגאל משעבוד מצרים.

2 . בהעניקו אפשרות לנופש ומנוחה לעבד ולבהמה הכפופים לו, הוא מאציל עליהם מסגולת החירות והדרור שהוענקו לו ביציאתו ממצרים.

על האדם הרגיל אשר לא מצווה על שמירת השבת, חלה למעשה במלואה הקללה אשר אורר בה אדם הראשון: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה...". לכאורה, המוצא היחיד של האדם מעמל חייו, מהבדלי המעמדות ומהעבדות בה הוא נתון, הוא המוות עצמו. וכדברי איוב:

"יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ... יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת... לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע... כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי... שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ: יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו " (איוב פרק ג)

אולם בניגוד לתמונה העולה מדברי איוב שהזכרנו לעיל, אין היהודי, שומר השבת, צריך לייחל למוות שיבוא ויגאלנו מן השעבוד לעבודת השדה. השבת שוברת את רצף העבודה של ימות החולין, ומעניקה מנוחה ודרור מן העבודה, לכל שומריה ללא הבדלי מעמדות. יפה עשה אפוא הפייטן, שנטל את המילים בהן תיאר איוב את המנוחה בשאול  "ושם ינוחו יגיעי כח" וקבען בפיוט המפאר את יום השבת: :
"יום שבתון אין לשכוח      זכרו כריח הניחוח     יונה מצאה בו מנוח        ושם ינוחו יגיעי כוח"