בשנות כהונתי כשליח בני עקיבא בבריטניה, הגיעה לידי חוברת שכתב הרב ישראל (סר עמנואל) יעקובוביץ ז"ל, שכיהן באותה תקופה כרב הראשי למדינות חבר העמים הבריטי. כותרת החוברת: "ארץ ישראל בתורה", ועניינה: "מעלותיה של הארץ בפרשנות חז"ל על פרשות השבוע". המחבר טורח לקשר כל אחת מפרשות השבוע אל שבחיה של ארץ ישראל, לעיתים בדרכים נפתלות של הדרש והסוד, ואני קראתי וחשתי שהוא עושה זאת כנראה מתוך צורך פנימי של היושב בגלות, שאינו חש את הארץ בחמשת חושיו, וברצותו להתחבר ל"אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה" הוא נאלץ לעשות זאת באמצעות עיון למדני-תיאורטי.

עבורנו, הזוכים לשבת בארצנו, אין ספק שפרשת עקב היא מהיותר ארצישראליות שבפרשות השבוע. פסוקים שהם ברורים מאליהם עבור תינוק שנולד בארץ, לא יובנו ע"י אָחִיו היושב בגולה. ייחודה של הארץ ניכר למשל בפסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (פרק י"א פסוק י"ב), מציאות המוכרת לנו מכותרות העיתונים המגיעים אלינו חדשות לבקרים. חמדתה של ארצנו מתגלה להולכים בה לאורכה ולרוחבה כפי שמתארת התורה בפסוקים: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם, לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (פרק ח' פסוקים ז-ט).  

מהפסוקים האחרונים עוברת התורה לעסוק במצוות ברכת המזון: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ". חכמינו לימדונו שאין כל הברכות שוות: לאחר אכילת לחם אנו מברכים את ברכת המזון הארוכה, שיש בה שלוש (ארבע) ברכות, ועל אכילת שאר מאכלים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל אנו מברכים רק "מעין שלוש", את ברכת הנהנין הקצרה. מדוע אנו מקצרים בברכה לקב"ה?

מסביר הרב סולוביצ'יק זצ"ל: כאשר מכינים אוכל, ישנו הבדל גדול בין הכנת פרי להכנת לחם. בהכנת פרי לאכילה – מעורבות האדם היא מינימאלית. הפרי נוצר מעצמו בדרך הטבע, הוא מתפתח מאליו ומבשיל מאליו, וחלקו של האדם מצטמצם לקטיפת הפרי ואכילתו. לעומת זאת – אומר הפתגם העממי – לחם אינו גדל על העצים. חז"ל אמרו: "כמה יגע אדם הראשון עד שלא אכל פרוסה: חרש זרע ניכש עידר קצר עימר דש זרה בירר טחן הרקיד לש וקיטף ואפה, ואח"כ אכל פרוסה" (ברכות ס"ג). בהכנת הלחם האדם שותף לרבש"ע. מכאן – מסביר הרב סולוביצ'יק – ההבדל בין הברכות: על היכולת והזכות שניתנה לנו להיות שותפים לקב"ה אנו מברכים באריכות, ועל מתנת ה' המגיעה אלינו 'כפרי בשל' אנו מסתפקים בברכה קצרה (ע"פ מנחת אב, הרב זכריה טובי, תשס"ח).

אנו, שזכינו לאחר אלפיים שנה להיות שותפים לקב"ה בבניין ארץ ישראל ובתקומתה של מדינת ישראל, חייבים לברך באריכות גם על הזכות הזו שניתנה לנו, להורינו ולילדינו. בברכה זו נדגיש את מחויבותנו לפסוק נוסף המופיע בפרשה, בתום רשימת מעלותיה של ארץ ישראל: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל ...".

הרב שמואל הכהן אבידור ז"ל, מביא בספרו "לקראת שבת" אמרה נאה בשם אביו: רש"י אומר "מצוות שאדם דש בעקביו", והאבא מפרש: "איזו היא מצווה שאדם דש בעקביו? פשוטו כמשמעו: בעקביו ממש זו מצוות יישוב ארץ ישראל, ורבים טועים וחושבים שזוהי מצווה קלה".

וממשיך הרב אבידור הכהן: "חכמינו (תענית ד') אומרים: 'אל תקרי אבניה ברזל – אלא בוניה ברזל', הווה אומר, רק אנשים עם רצון ברזל, עם עקשנות שאינה יודעת מעצור, עם רצון חזק כפלדה, רק כאלה יכולים לבנות את ארץ ישראל. האיש הירא ורך הלבב נרתע מן המשימות שהארץ הזו מטילה על בניה-בוניה. רק חלוצים אשר מסוגלים היו לקפוץ לתוך ביצות עמק יזרעאל נגועות הקדחת, לנקזן, ליבשן, להפוך את עמק הקללה כולו לארץ נושבת ומבורכת – רק כאלה יבנו את הארץ אשר ה' מביא אותנו אליה."

בשנת ה- 80 לתנועת הקיבוץ הדתי, ובשנת ה- 100 לתנועה הקיבוצית כולה, אנו בעיצומו של מסע שכולו גילוי עוצמתם האנושית והרוחנית של החלוצים, המייסדים והראשונים, של "בוניה – ברזל". כך, למשל, כתב אברהם (רודי) הרץ על ימי החורף: "כל כוחותינו המשותפים היו דרושים כדי להחזיק את הראש מעל פני המים ... לא היתה לנו משבצת קרקע אלא חלקות מפוזרות ומרוחקות אחת מחברתה ומהשטח המיועד לישוב, ומרחקים אלה נעשו בימי הבוץ לסיוט. הגשם הראשון הפך את האדמות לבוץ שחור ודביק, הבוץ נדבק לרגלי אדם ובהמה. כל צעד נעשה במאמץ בגלל הבוץ הסמיך, וכל צעד נוסף הכפיל את המאמץ מפאת הבוץ המצטבר" (נושא אלומותיו, 128 - 129).

בעין הנצי"ב כותב בתש"ו נער בן 16 על קשיי הקיץ בעמק בית שאן: "היום הקשה ביותר הוא  שבת. הנה המנוחה הנכספת, אבל מקום לנוח בו להסתר מחמת השמש הלוהטת – אין, ... עדיין אין לנו מי שתייה במחנה. במשך ימות השבוע מביאים פעמיים ביום חביות מים מן המעין הסמוך. אבל מים נקיים למקלחת אין".

במקום אחר מעיד רודי: "על אף המצב העלוב הזה היו לנו אמביציות גדולות. היתה לנו הרגשה ברורה שלמעשה שלנו נועדה חשיבות היסטורית ... אך הפער בין החזון והמציאות היה עצום. לא רק מבחינה כמותית, אלא, לא פחות, מבחינת הפוטנציאל הרוחני והדתי. מבחינות אלה מצבנו היה דל עד כדי ייאוש" (נושא אלומותיו, 46).

קריאת פרשת עקב על רקע פועלם הענק של חלוצי הציונות הדתית, שידעו להבחין במעלותיה של ארץ הקודש גם בשעות שהיה קשה לפתוח את העיניים, ושידעו לשלב בין שתי 'הדרישות': "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ" ו"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", קריאה זו נותנת לנו כוח, היא מעצימה ומאתגרת!