המשנה האחרונה במסכת יומא, אחרי שהיא מפרטת את כל עבודת יום הכיפורים מביאה את דברי ר' עקיבא:

אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ונאמר: "מקוה ישראל ה'". מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

בסוף המסכת שמתארת את סדר העבודה ואת הנסים שהיו בבית המקדש, בא ר' עקיבא לעודד את ישראל. ר' עקיבא הוא זה שיכול לראות שועל יוצא מקדש הקדשים ולצחוק. הוא יודע לומר לישראל שיסתכלו מעֶבֶר לחורבן שהם רואים בעיניהם. בסופו של דבר, מה שמטהר אותם אינו בית המקדש, אלא הקב"ה, והוא נמצא איתנו גם היום. אך מדוע מביא ר' עקיבא שני פסוקים לדבריו? האם יש הבדל בין הפסוק המדבר על זריקת מים לפסוק המדבר על מקוה?

נראה לי שר' עקיבא רומז לשני סוגי תשובה שיום הכיפורים מעורר, אחת משולה לזריקת המים של הפרה האדומה, והשנייה משולה לטבילה במקוה.

זריקת המים עם אפר הפרה האדומה נעשית לטמאי מתים. בזריקת המים הללו, מספיקה טיפה אחת של מים שנוגעת בבשרו של הטמא, והוא הופך להיות טהור. האדם הוא סביל, והמטהר מזה עליו את המים. גם בפסוקים שמובאים מיחזקאל (פרק לו) כתוב שהקב"ה עושה למען שמו, ולא בגלל מעשיהם של ישראל:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה'...  וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

במקוה, לעומת זאת, המצב הוא הפוך: האדם הוא פעיל. הוא צריך להיכנס למקוה בעצמו, וצריך להיות שם בכל גופו ללא שום חציצה ואם היתה עליו אפילו חציצה קטנה שמקפיד עליה באצבע הקטנה, אין אומרים שרק האצבע טמאה ושאר הגוף טהור, אלא כל הגוף עדיין טמא.

הפסוק המובא מירמיהו (יז, יג) ממחיש את הצורך במעשי האדם:

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'

מי שעוזב את מקור המים החיים אינו יכול להיטהר. כל עוזביך יבושו. צריך השתתפות של האדם בטהרה.

כנגד שני סוגי הטהרה, הֲזָאָת המים והטבילה במקוה, ישנם שני חלקים ביום הכיפורים. ישנו מהלך שבו האדם נדרש להיכנס כל גופו ללא שום חציצה לתוך המקוה, וזוהי התשובה, וישנו עניין נוסף, שבו הקב"ה משפיע מלמעלה מים טהורים ומטהר אותנו. זהו עיצומו של יום הכיפורים.

אמנם ההזאה מועילה לטומאה החמורה ביותר - טומאת מת, אבל מי שהיה טמא מת וגם זב או מצורע חייב לטבול במקוה אחרי ההזאה. ההזאה של פרה אדומה לא תטהר אותו מהטומאה הקלה יותר.

יום הכיפורים הוא יום שבו הקב"ה מטהר אותנו מכל החטאים שלנו, אבל מי שמסתמך על עיצומו של היום שיטהר אותו, ואינו שב בתשובה שלמה, ללא שום חציצה, יום הכיפורים אמנם משפיע עליו, אבל הוא נשאר טמא. כדי להיטהר ביום הזה לגמרי צריך להיות ללא שום חציצה.

ומי יתן ונזכה באמת לשוב בתשובה שלמה ללא חציצה כלל, ונזכה גם שהקב"ה יזה עלינו מים טהורים, ונצא מיום הכיפורים טהורים מכל סוגי החטאים.