הספרות היהודית לדורותיה, החל בספרים החיצוניים, עבור דרך ספרות התנאים והאמוראים, המשך בפיוטים, בסליחות ובקינות, וכלה בפרשנות ובהגות היהודית עד ימינו, זיהתה את אדום כסמל הרשעה, והציבה את עם ישראל בחזית המאבק בה ובסמליה.

ראשיתו של המאבק הזה נעוץ בסיפור על מערכת היחסים בין יעקב ועשיו, המצויה במרכז פרשתנו. סיפור זה בנוי משני רבדים: רובד של סיפור עכשווי ורובד נבואי לעתיד. ואולם, שלא כדרכן של של הנבואות ההיסטוריות בתורה העומדות בפני עצמן[1], הרי שכאן הרובד הנבואי משולב כולו ברובד הסיפורי, פעמים בגלוי ופעמים ברמז.

מטבע הדברים לא נוכל לעמוד במסגרת זו על כל החלקים הנבואיים שבסיפור ועל כן נתמקד בעקרים שבהם.

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה (ברא' כ"ה, כ"ב).

המלה ויתרצצו מתפרשת בלשון ריצה משורש ר.ו.צ. (רש"י, ראב"ע ואחרים) אבל גם בלשון ריב ודיכוי משורש ר.צ.צ. (רש"י פירוש שני)[2], ועל מנת להסיר ספק מליבנו בדבר טיבה של רציצה זו מבהיר מיד הכתוב:

שְׁנֵי גֹיִים (גויים קרי) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (שם, שם כ"ג) – הרי לך אזכור נבואי מפורש על המאבק העתידי בין עשיו –אדום לבין יעקב-ישראל.

ומי נוצח? לכאורה הרב-עשיו יעבוד את הצעיר-יעקב, אבל השמטת המלה: את, מעלה ספק בלבנו מי כאן הנושא ומי המושא, וכדברי הרד"ק על אתר:

"והנה הדבר מסופק ולא ביאר מי יעבוד את מי הרב את הצעיר או הצעיר את הרב... והיה זה שלא נתבאר הענין בנבואה הזו, לפי שלפעמים יעבוד הרב את הצעיר כמו שהיה בימי דוד, ופעמים יעבוד הצעיר את הרב כמו שהוא היום"

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.  וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (כ"ה-כ"ו)

בצד תאור מעשה הלידה כהוויתו בולטים כאן שני רמזים. האחד - היותו של עשיו אדמוני – "סימן הוא שיהא שופך דמים" (רש"י עפ"י ב"ר ס"ג ח'), והשני- אחיזתו של יעקב בעקב עשיו, המתפרשת ללא ספק כמאבק על הבכורה, ורצונו של יעקב-ישראל לזכות בה בכל מחיר, אם בעקיפה אם בעקבה-רמייה. וכך גם פרשו –הוכיחו הנביא הושע: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת-אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים (הושע י"ב ד')

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב (ל"ג).

אפשר לחלוק על דרכו של יעקב בקנית הבכורה[3] , אבל אין ספק שהתאור המפורט של המכירה ומחירה, אינה בכדי. כדרכו של מקרא בא תאור זה לקבע את תקפותו המשפטית של המהלך, בגלל חשיבותו ההיסטורית[4].

וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ (כ"ז מ')

הרי לך, בתוך "ברכת" יצחק לעשיו, נבואה מפורשת על מאבק הדמים העתידי בין הלאומים הללו. עם בריחתו של יעקב פדנה ארם, עוברת מערכת היחסים המורכבת הזו פסק זמן אך היא שבה ומופיעה בתאור המפגש ביניהם עם שובו של יעקב ארצה. המפגש הטעון הזה רווי במסרים נבואיים גלויים ורמוזים, שכל חכמי הדורות מאז כן עתה עושים בהם שימוש אקטואלי.

לעניין זה נציין במיוחד את פרשנותו הטיפולוגית של הרמב"ן המתבססת על הכלל: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, והולך בנתיב שסללו חכמים לפניו הרואים ברומי ובנצרות את גלגולה של אדום המקראית.

בהקדמתו לפרשת וישלח כותב הרמב"ן כך:

ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשיו.

ואחרי הקדמה זו הולך הרמב"ן ומוצא בתיאור המפגש רמזים הסטורים רבים, מהן אקטואליים לימיו. למשל, על הפסוק וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה (ל"ב ט'), אומר הרמב"ן:

וגם זה ירמוז, שלא יגזרו עלינו בני עשיו (כלומר מלכי אירופה הנוצרים) למחות את שמנו אבל יעשו רעתם עם קצתנו, בקצת הארצות שלהם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים.

וכך הולכת לה מערכת היחסים הזו, וצוברת איבה בכנפיה, לאורך ההיסטוריה: כך לוקח עשיו את כל משפחתו "וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (ברא' ל"ו ו'), וכך, לפנית משה למלך אדום לעבור בארצו מגיב הלה בבוטות: לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ (במדבר כ' י"ח), ושולח את ישראל לרדת דרומה, ולסבוב את ארץ אדום ממזרח עד שקצרה נפשם בדרך (במדבר כ"א ד'-ו', דב' ב' א').

בגלל קוצר היריעה לא נוכל לתאר כיצד התגלגלה האיבה הזו בין שתי האומות להקזת דם הדדית בתקופת המלוכה, מהן הסיבות לביטויי השנאה התהומיים לאדום שהלכו והתפתחו בספרות הנבואה, וכן לתאר את יחסי ישראל אדום משיבת ציון ועד כיבוש אדומיאה בידי יוחנן הורקנוס בשנת 125 לפנה"ס, והגיור שבא בעקבותיו. מכל מקום, עם היעלמותה של אדום האתנית מבמת ההיסטוריה נתגלגלה השנאה לאדום וקנתה לה שבת בקיסרות רומי, ומשם נתגלגלה לעולם הנוצרי, עד שאדום והנצרות הפכו לשם נרדף.

השאלה כיצד קרה הדבר היא סוגיה נפרדת. אבל דוגמאות לאין ספור לזהות הזו פזורות לאורך הספרות היהודית, מחורבן בית שני ועד לדור השואה, וכמעט בכל קינה, סליחה, פיוט או שירת חג ומועד נמצא את עקבותיה. הצד השווה בכולם הוא הכמיהה למפלת אדום כמייצגת כוחות הרשע מחד, והציפייה לגאולה שלמה, מאידך. דוגמא יפה לכך נמצאת בבית האחרון של הפיוט מעוז צור, ששירתו ממשמשת ובאה:

חשוף זרוע קדשך                   וקרב קץ הישועה

נקם נקמת דם עבדיך              מאומה הרשעה

כי ארכה השעה                     ואין קץ לימי הרעה

דחה אדמון בצל צלמון            הקם לנו רועים שבעה    

הנה כך, מכנה הפייטן באשכנז את המלכות הנוצרית בשם אדמון שהוא כינויו של עשיו (בראשית כ"ה כ"ד).  תפילתו היא שבעקבות נפילת אדום תבוא הגאולה מגיא צלמוות ע"י שבעת הרועים (מיכה ה' ד') כשדוד מלך ישראל עומד בראשם  (בבלי סוכה נ"ב). ואנחנו אין לנו אלא להצטרף לשירתו-תפילתו.