אחת הפרשיות הפחות מדוברות בדרשות פרשת השבוע  היא 'מעשה דינה':

 וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה  וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם  וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ  וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה  וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר:  שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם--תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה.

אולם דווקא במדרש מקבלת הפרשיה הזו התייחסות אחרת לגמרי:

'וידבר חמור איתם לאמור' - ריש לקיש אמר: בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. 'בדביקה - 'ואתם הדבקים, 'בחשיקה - 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה', 'ובחפיצה - 'ואישרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ.

ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה: בדביקה - ותדבק נפשו; בחשיקה - שכם בני חשקה נפשו בבתכם; בחפיצה - כי חפץ בבת יעקב'.

ריש לקיש מלמד אותנו דבר גדול על חיבתו של הקב"ה לעמו ישראל בשלוש לשונות של חיבה שהוא מצטט. דבקות, חשק וחפץ, מילים שיוצרות הרגשה של נעימות ואינטימיות ואפילו רומנטיות בין הקב"ה ועם ישראל, מילים שיוצרות קשר וחיבור מרוממים ונעלים. ואולם ריש לקיש מוסיף שהמקור לכל הקדושה והרוממות הזו נלקח דווקא "מפרשה של אותו רשע" כשהכוונה היא אל אותו שכם, מאותה פרשיה של 'מעשה דינה'.

כיצד ניתן להבין את המדרש ? מה בא ריש לקיש ללמדנו בחיבור לפרשיה זו ?

ייתכן והמפתח להבנה מצוי בקריאה בפשט הפסוקים בפרשתנו. הפסוקים מתארים לנו את מעשהו של שכם כלפי דינה בצורה שלילית ביותר: "וירא אותה... ויקח אותה וישכב אותה ויענה" דינה עבורו היא חסרת שם או אישיות (אותה), והפעלים הרצופים מחדדים את האקטיביות, את הברוטאליות של שכם כלפי דינה, עד כדי עינוי וכאב שנגרמים לה.

אולם בשלב הזה של הקריאה ניתן לראות מעין שינוי ביחסו של שכם לדינה: "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה... קח לי את הנערה הזאת לאשה... חשקה נפשו בבתכם..." שכם משתנה ואיתו יחסו לדינה. היא מקבלת אישיות ושם בעיניו, והופכת להיות נערה, הוא חש כלפיה רגשות, מדבר על ליבה ורוצה לקחת אותה לאשה בהסכמה. לא כך צפינו שיימשך יחסו של שכם לדינה.

הדבקות, החשק והחפץ מצויים כולם בשלב הזה של יחסי שכם ודינה, הם מבטאים את השינוי לטובה שחל בשכם הרשע. ריש לקיש, שבעצמו עבר שינוי בחייו, מזהה את השינוי הזה שחל בשכם, ומזהה שם את המקור ליחסו המחבב של הקב"ה לישראל. ריש לקיש רוצה להדגיש בפנינו שהחיבה שחש הקב"ה לישראל נובעת מאותו מקום של יכולת השינוי של האדם - מרע לטוב. האפשרות העומדת בפני האדם להשתנות, כשהיא מתממשת, היא מגלה את גדולתו של האדם, את ייחודו בעולם, ואולי גם את התגשמות הציפיות התלויות בו מצידו של הקב"ה, ועל כן מעוררת את חיבתו הגדולה של הקב"ה. הקשר שקושר ריש לקיש בין חיבתו של הקב"ה לישראל לחיבתו של שכם לדינה מואר כך באור אחר ובהיר יותר.

                                                                                                          שבת שלום ושלווה