המתבונן במבט ראשון על הצעתו של יהודה למכור את יוסף לישמעאלים יכול להתרשם שלפנינו ניצב אח המגלה אחריות כלפי אחיו הצעיר והמסכן שזה עתה הושלך לבור על ידי אחיו הגדולים. אלא שחז"ל מבקרים את יהודה ביקורת נוקבת על הצעה זו (מסכת סוטה דף יג עמוד ב):
כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו... אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב: (בראשית לח) 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה'.
מדוע ראו חז"ל את מעשהו של יהודה כמעשה שלילי ולא כפעולת הצלה ממות? הרי סופו בבור לולא הוצאתו ומכירתו, היה מוות ברעב!
נראה כי חז"ל זיהו בדברי יהודה מטרה אחרת שהניעה אותו להציע את הצעתו (בראשית לז, כו-כז): 'מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא'.
השלכה לבור, מבחינת יהודה, כמוה כהריגה בידיים, לכן על מנת שלא ייתלה סרחון המעשה בו ובאחיו מציע יהודה למוכרו לישמעאלים והם יעשו בו כטוב בעיניהם. לא גורלו של יוסף עמד לנגד עיניו כשאמר יהודה את דברו, ואף לא הדאגה לאבא יעקב, אלא הרצון לרחוץ בניקיון כפיו באומרו 'וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ'.
דבריו של יהודה אינם דוגמא ללקיחת אחריות אלא לבריחה ממנה. נראה שכך חז"ל ראו את הדברים, כאשר ייחסו ליהודה את מסירת כתונת יוסף הטבולה בדם ליעקב אביהם. התורה מתארת את הבאת הכותונת בצורה אנונימית - וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא – אבל חז"ל הציבו שם את יהודה כמבשר הבשורה (בראשית רבה פרשה פד, יט):
אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'.
עם זאת, נראה כי הליך התשובה של יהודה מופיע מייד בהמשכה של הפרשה, עת מפסיקה התורה בסיפור מכירת יוסף ועוסקת בסיפור יהודה ותמר. כאשר תמר מוצאת לשריפה בהוראתו של יהודה, היא שולחת אליו את הערבון שהשאיר אצלה ומוסיפה (בראשית לח, כה): 'הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה'. יהודה היה יכול לשתוק ולא להגיב. הוא היה יכול להסיר אחריות, אלא שכאן הוא דווקא מגלה אחריות למעשיו שלו. הוא פותח את פיו ומודה 'צָדְקָה מִמֶּנִּי' (שם, כו). נראה כי זהו הקשר שקושר ר' יוחנן במדרש לעיל בין ה 'הכר נא' של מכירת יוסף ל 'הכר נא' של תמר ליהודה. הראשון הוא ניסיון ההסתרה והבריחה מאחריות ואילו השני הוא תחילתו של תיקון ולקיחת אחריות על מעשיו שלו.
סופו של התהליך איננו נמצא בפרשתנו. לשיאו נגיע רק בפרשות הבאות (מקץ, ויגש), כאשר יהודה מקבל על עצמו אחריות וערבות על בנימין כשהוא משכנע את יעקב להוריד את בנימין עם שאר האחים למצרים (מעניינת העובדה שהצעת יהודה באה על רקע הצעת ראובן, כפי שקרה גם במכירת יוסף). 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ' (מג, ט), אומר יהודה ליעקב, ויעקב מקבל את הצעתו של יהודה. הצעה זו מגיעה גם לשעת מבחן, וכאשר פרעה דורש שבנימין יישאר אצלו לעבד כעונש על גניבת גביע הכסף, מתייצב יהודה מאחורי דבריו. הוא מגלה אחריות עומד מול פרעה, וכערב לחובו של חברו, מעמיד את עצמו תחת בעל החוב (מד, לג): 'וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו'. לא פלא הוא שכאשר חז"ל חיפשו בתורה מקור לדין שיעבוד ערב לחובו של חברו הם חשבו תחילה על יהודה (בבא בתרא דף קעג עמוד ב).
תחילתה של תשובת יהודה בלקיחת אחריות על מעשיו האישיים וסופה במתן ערבות לאחיו בעת צרה. נראה כי רק אז שב יהודה למקומו כאח מוביל המגלה מנהיגות ואחריות
דף פרשת השבוע
