בזמן כתיבת הדברים (יום ראשון בבוקר) מביעים הדוברים בתקשורת אופטימיות זהירה, אך האש עדיין משתוללת בכרמל. חברינו מניר עציון, ועוד אלפי משפחות עדיין לא שבו אל ביתם. לרבים מהם – ובתוכם ילדי כפר הנוער "ימין אורד" – אין לאן לחזור... חבל ארץ ירוק, פורח ויפהפה מפוחם ועשֵן כולו.
ובזמן שהכבאים ואנשי הביטחון נאבקים בלהבות, ובבתי החולים נאבקים על חיי הפצועים, האש משתוללת גם בתוכנו... והכותרות באינטרנט שופכות דלק: "הרב עובדיה רומז: השריפה בגלל חילול שבת". "הרב ליאור: זה בא עלינו כתוצאה מהסגרת חלקי ארץ ישראל למחבלים". "שר האוצר צריך לשים את המפתחות ולהתפטר כבר עכשיו". "שר הפנים עסוק בכיבוי אש בש"ס...". "אני פעלתי. קודמי בתפקיד לא...". הטוקבקיסטים, שיודעים הכל, מכלים זעמם ותסכולם זה בזה ובמנהיגי המדינה, בשעתה הקשה. כולם מחפשים אשמים, כולם דורשים מכולם לקחת אחריות, כולם מחפשים סיבות והסברים.
ואנו - מביטים, קוראים, מקשיבים, ובוכים...
גם בפרשת השבוע ויגש בוכים הרבה...
הסיפור הדרמטי של יוסף ואחיו מגיע אל שיאו. בפרשה הקודמת, יוסף פועל בשיקול-דעת ובהתנכרות מחושבת המסתירה את רגשותיו, אך כשהוא עד לייסורי המצפון של אחיו, "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ". בפרשה שלנו, בעקבות דבריו של יהודה, "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי...". יוסף ממשיך לבכות, כאשר הוא מנשק לאֵחיו - "וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם", אך הם כנראה עדיין מופתעים ומבוהלים. היחיד שמגיב הוא בנימין, "ובָּכָה עַל צַוָּארָיו". כמובן שגם בפגישה הנרגשת של יוסף עם אביו, "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד...".
קל להזדהות עם בכיו של יוסף, שיש בו מן הכאב והגעגועים של עשרים שנה. אך ה"טוקבקיסט" הקטן שבקרבנו לא יכול לשתוק: היכן הכעס והתסכול? איך אפשר להבליג ורק להתרגש ולבכות? צריך לחפש את האשמים ולמצות איתם את הדין! מישהו צריך לקחת אחריות ולשלם על הפגיעות!
יוסף מלמד אותנו איך להרגיע את ה"טוקבקיסט"... לא שהוא משחרר את אחיו מאשמה ומאחריות, אך הוא מלמד אותם (ואותנו) שיעורים חשובים.
השיעור הראשון: ברגישות ובחוכמה יוסף מוביל את אחיו אל המקום המשמעותי, שממנו מגיעים באופן אישי אל ההודאה באשמה ואל לקיחת אחריות. הוא מחכה בסבלנות שהם ירגישו ויבינו זאת מתוך תוכם פנימה, ולא מתוך אמירה ותובנה חיצונית. הרגעים האלה מגיעים, ואלו הרגעים המרגשים ביותר, הרגעים שגורמים לו לבכות, לא רק על עצמו, אלא איתם ועליהם.
בפרשת מקץ הם מודים באשמה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". בפרשת ויגש, יהודה, בשם כולם, לוקח אחריות: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי ... וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".
הודאה באשמה ולקיחת אחריות, שבאות באופן פנימי ואישי, מעידות על מנהיגוּת ראויה.
הודאה באשמה ולקיחת אחריות הבאות כתוצאה מבירור והסקת מסקנות (ולא מתוך רצון לכסת"ח או לאסוף קולות לקראת הבחירות הבאות...) הן המפתח לתיקון אמיתי לעתיד.
רק כך - מלמד אותנו יוסף - אפשר לבנות את מה שנחרב, ולהצמיח היכן שנשרף...
השיעור השני נלמד מתוך דברי רש"י על בכייתם של יוסף ובנימין זה על צווארי זה:
ויבך [יוסף] – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב.
ומרחיב המדרש (ר"י מקאזמיר, בתוך מעיינה של תורה):
מדוע זה בכו עכשיו, בשעת שמחה, על החורבן שבעתיד? ומדוע בכו כל אחד על חורבן חברו ולא על חורבן עצמו? ברם, כידוע נחרבו בתי המקדש בגלל שנאת חינם. והנה, אשר נפגשו יוסף ובנימין והרגישו כי הפירוד ביניהם עד כה נגרם בשל שנאת חינם - מיד ראו את החורבן, שאף הוא היה תוצאה של שנאת חנם. לפיכך בכו... תיקונה של שנאת חינם הוא להגביר את האהבה ההדדית כל כך, עד שצער חברו יכאיב את האדם יותר מאשר צער עצמו. לפיכך בכו כל אחד על חורבן חברו... אהבה שכזו עשויה להיות תיקון לשנאת החנם...
כעת, מתוך הבכי, אנו צריכים ללמוד מיוסף ובנימין להרבות באהבה הדדית, באחדות, בהזדהות, בנתינה ובעשייה. עלינו להתאבל על מי שמסרו נפשם, לתמוך במי שחרב עליו עולמו ולחזק את מי ששומר על ביטחוננו ושלומנו ודואג לנו יומם ולילה. אחרי הבכי, ומתוך האהבה, האכפתיות והאחדות, יגיע זמן החקירות, האשמה והאחריות, בתקווה שהן יבואו מתוך מקום אמיתי שיוביל לבניין ולתיקון.
השיעור השלישי שמלמד אותנו יוסף טמון במילים החוזרות בדבריו לאחיו: "כִּי ... שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם ... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם ... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקים...".
קטונתי מלהוסיף ולדרוש על דברים אלו. נפלאות ונסתרות דרכי ה', אך לבטח אל לנו לחפש תשובה ופתרון בווידוי בשמו של האחר ובהכאה על חזהו.
אסיים בתפילה לתיקון, לנחמה, לצמיחה ולפריחה, ולהתגשמות דברי הפסוק האחרון בפרשה ביושבי הכרמל: "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".
דף פרשת השבוע
