כשאדם עובר עבירה חמורה הוא צריך להקריב קרבן. אין זה משנה אם החוטא הוא עשיר או עני, נכבד או אדם פשוט, בכל מקרה - אם החטא הוא כזה שבמזיד חייבים עליו כרת, הרי שכשאדם עושה אותו בשוגג הוא צריך להביא נקבה מן הצאן.
ובכל זאת, יש שלושה אנשים שלא יסתפקו בקרבן זה: הכהן הגדול, חכמי הסנהדרין והמלך. על הכהן הגדול נאמר (ויקרא ד, ג):
אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת.
על הסנהדרין נאמר באופן דומה (ויקרא ד, יג-יד):
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל... וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
ואילו על המלך נאמר (ויקרא ד, כב-כג):
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.
הכהן הגדול והסנהדרין מקריבים פר, ואילו הנשיא מקריב שעיר עזים. אבל יש עוד הבדל בין הקרבן של המלך לבין הקרבנות של הכהן הגדול והסנהדרין: קרבנו של המלך עוסק באותה סיטואציה כמו קרבן היחיד – מדובר בחטא שנעשה בשוגג, אלא שאם העבירה נעשתה ע"י אדם רגיל הוא יביא נקבה מן הצאן, ואם אותה עבירה נעשתה ע"י המלך הוא יקריב זכר מן הצאן. כאשר מנהיג חוטא, הבזיון אינו של החוטא לבדו אלא של כל העם, ולכן כפרתו צריכה להיות שונה.
לגבי פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, העניין שונה: לא מדובר באדם שחטא בשוגג אלא בהוראת טעות. אם הכהן הגדול אכל חתיכת חֶלֶב כי הוא לא ידע שזה חֶלֶב, הוא יביא קרבן חטאת ככל האדם. אבל אם הכהן הגדול הוא תלמיד חכם הראוי להוראה, והוא הורה לעצמו בטעות ועשה ע"פ הוראתו חֵטְא אשר במזיד עונשו כרת, הוא יצטרך להקריב פר (רמב"ם הלכות שגגות פרק טו). לא מדובר כאן במעשה שנעשה בשגגה אלא בהוראת טעות. באופן דומה גם הסנהדרין שהורו הלכה מוטעית ורוב ישראל או רוב שבטי ישראל פעלו על פיהם (גם אם הסנהדרין עצמם לא חטאו), כל שבט יצטרך להקריב פר העלם דבר של ציבור (רמב"ם הלכות שגגות פרק יב).
ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, אין הבדל בין חובותיהם של אנשי הדת לבין פשוטי העם. כולם חייבים באותן מצוות, וכולם (חוץ מהמלך, כאמור) יביאו אותו קרבן אם חטאו באופן אישי, אבל כאשר מי שהוסמך להוראה נתן הוראה מוטעית, הדבר חמור הרבה יותר. הרב נתפס כמי שמייצג את דבר ה', וממילא חטא שלו בהוראה אינו רק חטא במובן האישי אלא החטאה - תרתי משמע - במובן הציבורי. זו החטאה הגורמת לאנשים לחטוא וגם החטאה במובן של 'פִסְפוּס' - כי במקום לקרב את העם לעבודת ה' הוא הרחיק. אין כמו הימים האחרונים כדי להבין מהי ההחטאה שיכולה להגרם מרבנים שלא נזהרו מספיק בדבריהם.
שלושה אנשים, אם כן, קרבנם שונה: חכמי הסנהדרין, הכהן הגדול והמלך. אמרו חז"ל (אבות ד, יג): "שלשה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות". לשלושה כלים במשכן היה זֵר - כנגד שלושת הכתרים האלה: לארון - כנגד כתר תורה, למזבח הקטורת - כנגד כתר כהונה, ולשולחן - כנגד כתר המלכות.
היום, בעוונותינו, אין לנו סנהדרין ולא מלך ולא כהן גדול. אבל יש עדיין יכולת בידי כל אחד מאיתנו לקנות משהו שהוא גדול אף יותר משלושתם, כפי שמסיימת אותה משנה: "וכתר שם טוב עולה על גביהן".
