המושג טומאה רחוק הוא מאוד מהבנתנו. קשה לנו אפילו לדמיין את החיים הנוכחיים שלנו מתנהלים על פי כללי טומאה וטהרה. בחיים הפיזיים והחושניים שלנו, בהם המגע הבין אישי שכל כך מאפיין את הישראלי המודרני (החיבוקים, הנשיקות והצ'פחות), כמעט ובלתי אפשרי לאדם המעוניין בכך, להיזהר מלהיטמא.
האם יש כיום חובה של זהירות מלהיטמא?
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק מז) מנמק את עניין הטומאה בכבוד המקדש. דהיינו, רק מי שרוצה ללכת לבית המקדש חייב להיטהר מכאן שלאדם ללא כוונה זו אין חיוב להקפיד על הטהרה וכך גם בזמן שבית המקדש היה קיים. על אחת כמה וכמה בזמן הזה, כשאין בית מקדש, נראה שאין משמעות מעשית לטומאה ולטהרה בחיינו היומיומיים. (יוצאת מין הכלל היא טומאת הנידה, שיש גם איסור להתקרב אליה, בנוסף לטומאתה. ומעניין שגם טהרתה וגם התרתה לבעלה באים כאחד, עם טבילתה).
"בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה". (ויקרא יב, ד) נראה אם כך שהמקדש הוא הסיבה להלכות טומאה. הטעם להגבלת הכניסה למקדש לטהורים הוא על מנת לגרום לאדם להעריך את המקום ולכבדו כל זאת על ידי הדרישה להתכוננות מיוחדת לקראת הכניסה אליו – ההיטהרות.
מהי "טומאה", ולמה נקבעו דווקא דברים מסוימים שמטמאים?
רבי יהודה הלוי, (בספר הכוזרי, מאמר שני, ס-סב) מסביר שכל הטומאות קשורות למוות, להפסקת חיים. אבי אבות הטומאה למשל, הוא אדם מת; בעלי חיים מטמאים את האדם רק במותם; מצורע שיש בו מיתת העור, מטמא; זב וזבה המפרישים הפרשות מאדם חי, טמאים (לכן גם כיום יש הלכה ליטול ידיים כפעולה של מיני-טהרה, בין השאר לאחר תספורת וגזיזת ציפורניים), וכמובן הטומאה לקרי ונידה - מציאויות של פוטנציאל של חיים שלא התממש. הטומאה מזוהה עם המוות, ואילו הטהרה- עם החיים, לכן תהליך ההיטהרות כולל טבילה במים חיים – מים טבעיים שלא נשאבו על ידי אדם. המים החיים קיימים מתחילת הבריאה והם אחד מהיסודות הבסיסיים ביותר. אין חיים בלי מים, ונראה שהאדם הטובל חוזר למקורותיו ולטהרתו הראשונית.
רעיון זה נשמע אמיתי ומתקבל על הדעת, אך מעורר שאלה גדולה, דווקא בתחילתה של הפרשה:
"...אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים..."
איך יתכן שהיולדת תינוק טמאה היא?! אם הטומאה קשורה למוות, והטהרה היא החיבור אל החיים, היינו מצפים שיולדת תהיה "האימא" של הטהרה!
נראה שאמנם הוולד החדש מקפל בתוכו את סוד החיים, אך מבחינת האם בעת לידתו נוצר הניתוק ממנה. עד הלידה כל חיותו הייתה דרכה, ומרגע לידתו הופך התינוק ליצור חי העומד בפני עצמו. חיותו לא תלויה בקשר פיזי לאמו. בדומה לפרי הגדל על העץ – כל עוד הפרי מחובר לעץ- הוא ניזון ומהווה חלק מהעץ. בקטיפתו איננו "מתאבלים" שהרי הפרי נוצר להנאתו של האדם והעץ קיים מבחינתנו בשביל הפירות שהוא נותן, אך יש בחינה של הפסקת חיים עם ניתוקו של הפרי מהעץ. כך ניתן לראות תינוק, שכל עוד הוא במעי אמו, הוא חי ומתפתח, אך ברגע שנולד ויצא לאוויר העולם, מתחיל שעון החול שלו לזרום. פרי בטנה של האם נפרד ממנה, ומכאן יש הפסקת חיים שעד עתה היו ממנה בלבד, ומכאן ואילך, לא. ועל זה באה טומאתה של יולדת.
שבת שלום
