על הפסוק "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יט) אומרת הגמרא: "תני דבי רבי ישמעאל, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא, פה ע"א) ומוסיף רש"י על אתר: "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי".
מן הכתובים הנ"ל אנו למדים אם כן על הצורך ועל הרשות לפנות אל הרופא בשעה שהאדם חלילה חולה. אולם בפרשת השבוע העוסקת במחלת הצרעת אנו קוראים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור... וראה הכהן את הנגע..." אין ספק שהצרעת הינה מחלה פיסית הנמצאת בעור בשרו של החולה (הצרעת הקלאסית היא מחלת הנסן, אך התורה כוללת בנגע גם את יתר מחלות העור דוגמת פסוריאזיס, ויטיליגו וכד'), אולם עצם דרישתה של התורה שהחולה יגיע דווקא אל הכהן ולא אל הרופא, העובדה שטומאתו וטהרתו של המצורע נקבעים על ידי הכהן ושבסוף מחלתו עליו להביא קרבן אל המקדש, מלמדת על הרוחניות של המחלה. ידוע לכל פירושם של חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע (מרים הנביאה), על גאווה (המלך עוזיה) ועל גזל (גיחזי משרת אלישע), ועדיין קשה להבין מדוע דווקא הכהן הוא זה שאמון על המחלה, ויותר מכך: מדוע בחרה התורה למקם את פרשת המצורע בין מותם של בני אהרון בפרשת שמיני לבין ההמשך הישיר שלה בפרשת אחרי מות? על דרך הפשט ניתן כמובן להסביר כי מדובר בפרשיות העוסקות בטומאות שונות המרחיקות את האדם מן המשכן ולפיכך באו בסמיכות לחנוכת המשכן, אך הדבר עדיין אומר דרשני.
בבואנו לבחון היכן מופיעה הצרעת בתנ"ך אנו מגלים שני מקרים בעלי מאפיינים דומים – צרעתם של מרים ושל עוזיה. הדמיון הוא בתיאור המחלה: "והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג", "והצרעת זרחה במצחו... בבית ה' מעל למזבח הקטורת", בזיהוי המחלה על ידי כהן: "ויפן אהרון אל מרים והנה מצורעת כשלג", "ויפן אליו עזריה כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו". ובניתוק מעל קהל ה' לאחר מכן: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים", "וישב בית החופשות מצורע כי נגזר מבית ה'". בשני המקרים מקבלי הצרעת ערערו על סמכות רוחנית של כהן (עוזיה) ונביא (מרים) ולפיכך נענשו בכך שעליהם להתייצב לפני בעל הסמכות הרוחנית, לקבל את מרותו ואת פסיקתו הרוחנית בדבר הצרעת.
גם בסיפור גיחזי ישנו מבנה דומה. גיחזי מערער על החלטתו של הנביא אלישע שלא לגבות תשלום על ריפוי נעמן מצרעתו: "הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה, מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיא; חַי-ה' כִּי-אִם-רַצְתִּי אַחֲרָיו, וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה" והתוצאה היא: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
עדיין נותר ליישב את הקושי מדוע פרשת מצורע מופיעה דווקא כאן, בין מותם של בני אהרון לפרשת אחרי מות?
נדמה כי מטרת חנוכת המשכן ביום השמיני הייתה להראות כיצד משכין ה' את שכינתו על כל ישראל, בדומה למעמד הר סיני. נדב ואביהו אשר חששו שמעמד זה עלול לערער את סמכותם של הכוהנים, שכן כולם זוכים להתגלות ה' ולא רק הכוהנים, החליטו להביא אש זרה כדי להשאיר ההגמוניה בידי הכוהנים בלבד. ה' מעניש אותם על מעשה זה שלא נצטוו לעשותו, אולם יחד עם זאת, התורה מצמידה למאורע זה את פרשת מצורע ויתר הנגעים, כדי לומר לעם שאין להם רשות לערער על מעמדם של משרתי ה' – כהני המקדש ונביאיו.
