פרשת בני גד וראובן משאירה אותנו עם שתי תמיהות. האחת, שגם יש מפרשנינו ששאלוה: באמור השבטים "אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן" (לב, 5), החשבו, כפי שמשה מאשים, שכולם יישארו בעבר הירדן ואף הגברים לא ישתתפו בכיבוש כנען (רלב"ג), או שכיוונו מיד אל מה שהוסיפו אחרי גערת משה: שרק הבלתי-לוחמים (עם כוחות שמירה) יישארו בעבר הירדן, ואילו הלוחמים יעברו ויילחמו עם כל ישראל, כשם שכל ישראל יחד כבשו את עבר הירדן (כך סובר אברבנאל). קשה להכריע בניהם, כי יש אפשרות שלישית: שבשלב ראשוני זה, ראשי גד וראובן כלל לא נתנו דעתם על פרטי הביצוע. רק זאת ביקשו: להבטיח עתיד ההיאחזות בגלעד. אכן, בהססנות פרסו את מבוקשם לפני ראשי ישראל, תחילה רק בציון עובדה: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה" (לב, 4). הם ציפו שמשה יבין את הרמז, יציע להם הצעה ויפרט את תנאיה, אך משה עשה עצמו כלא מבין, כי היה הדבר רע בעיניו, וכאן היה עליהם לומר במפורש את בקשתם, ומתוך דו-שיח עם משה נתבררו התנאים.
תמיהה שנייה, יותר עקרונית, היא: אלמלא ביקשו שני השבטים לנחול בשטחי עבר הירדן שכבר נכבשו, מה היה נעשה בהם? דעתי שאין לשאול שאלות "אילו...." לגבי ההיסטוריה, אך כאן לא בהיסטוריה גרידא מדובר אלא בתורה, שההיסטוריה שבה מיוסדת על עקרונות, והיא באה ללמדנו עקרונות אלו.
כדי לברר זאת, עלינו לברר את מעמד עבר הירדן הלכתית ועקרונית. גרסת ספרי זוטא (עמ' 228-229) ובמדבר רבה (ז,ח) למשנת 'עשר קדושות' (שם למעשה,י"ד דרגות קדושה) אומרת: "ארץ כנען מקודשת מעבר לירדן, שארץ כנען כשרה לבית השכינה (כלומר היו בה מקומות הקרבה), אין עבר הירדן כשר לבית השכינה". ולפי משנה ביכורים (א, י) אין מביאים ביכורים מעבר הירדן. משה שמת ונקבר מעבר לירדן מתלונן על שאינו נכנס לארץ ישראל (על-פי מדרשי חז"ל, ספרי במדבר עח, ספרי דברים כו, כח). נמצא שהארץ המובטחת לישראל אמנם מגיעה עד "המדבר" (דב' יא, 24) גם המדבר הסורי שממזרח לרמת עבר הירדן; והלא מבחינה גיאוגרפית וגיאופוליטית, הארץ הפורייה שבשני עברי הירדן היא יחידה אחת. אך מבחינת הקדושה עדיפה ארץ כנען (המערבית), על עבר הירדן המכונה "ארץ טמאה" (יהושע כב, 19).
לפי סיפור התורה, תחילה הייתה צריכה להיכבש ארץ כנען המערבית, שאותה נשלחו המרגלים לתור. נדודי המדבר שבעקבות חטא המרגלים גרמו שבסוף קרבו ישראל אל הארץ מצד מזרח, וכדי להגיע אליה הוצרכו לכבוש חלקים של עבר הירדן. וכך עלתה השאלה: כיצד לנהוג בשטחים אלה? את המצב המתוקן, שהיה צריך לקרות אחרי יצאת מצרים אלמלא חטאו, מתאר וכאילו משחזר, הנביא יחזקאל בפרקי הגאולה שבסוף ספרו (מפרק לד והלאה). פרקים מז-מח שם מתארים את ארץ ישראל העתידית, שבה ינחלו כל השבטים. היא כוללת: בצפון את דרום הלבנון, הגולן והבשן, אך מים הכנרת ודרומה, רק את ארץ ישראל המערבית. במבט-לאחור אל דברי הנבואה, גם בעידן יציאת מצרים ראוי היה שכל השבטים יתיישבו בתחום המקודש, דהיינו ארץ ישראל המערבית. האם המשתמע מכאן הוא ויתור על עבר הירדן המזרחי, שכאמור כלול בארץ שהועידה התורה לישראל? משיבה על זאת נבואה בסוף עובדיה (19): "וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד". שבטים שצר להם המקום בכנען, עתידים להתפשט לעבר הירדן. ואכן, מסופר בדברי הימים (א, ד 38-43), שבני שמעון יושבי הנגב פרצו משם מזרחה, אל מֵעֶבר לערבה, כשם שגם בני ראובן וגד פרצו מזרחה (שם, ה 18-22). מתוך כל זה ניתן להסיק שגם משה תכנן כך: עבר הירדן יישמר כעתודת-התפשטות עתידית לשבטי מערב הירדן. ואולי בינתיים כשטח מרעה להם, כסברת הנצי"ב ב"העמק דבר". המציאות הפרגמאטית קבעה אחרת, ואולי בהכרח: כי שטח ריק מתושבים, גם אם שמור הוא, קורא לפולשים זרים.
