(הרעיונות לקוחים מפרופ' ישעיהו לייבוביץ ומהרב משה גרילק).
ר"ח אדר. כמעט 40 שנה ליציאת ממצרים. לפני קצת יותר מ40 שנה נתבקש משה לתפקיד המכובד להנהגת עם ישראל. תגובתו היתה "לא איש דברים אנכי".
היום בגיל 120 עומד המנהיג מול העם ובפיו "אלה הדברים אשר דיבר משה...".
בין דברים אלה לדברים אלה עבר דרך ארוכה, מתהומות מצרים ועד לפסגות הר הא-לוקים, מנדודים במדבר ועד לשערי הארץ המובטחת.
אלו רגעי פרידה. זו שעת המאזן. עת לעשות חשבון נפש.
משה מתחיל את המונולוג הגדול שלו, את נאום חייו טרם הסתלקותו מן העולם. זו צוואתו. עם שלם עומד ומאזין לו בקשב רב. הוא יודע והם יודעים כי זו פנייתו האחרונה אליהם ולכן הדברים מקבלים מימד אחר שפותח שערים חדשים בלבותיהם.
חומש דברים כידוע הוא מעין חזרה על התורה, חזרה על עניינים, על מצוות וחוקים. מהי מטרת החזרה? איזה מסר נדרש בדברים האחרונים של משה אל העם?
הבה נבדוק זאת דרך עניין ירושת הארץ המופיע בפרשה, ההבטחה החוזרת בכל התורה: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ... אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם... וּבְנֵיכֶם... הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ."
לכאורה נראה כי ללא קשר או תלות בהתנהגותו ומעשיו – זוכה עם ישראל לרשת את הארץ. זהו דבר מיוחד בהיסטוריה – עם המקבל מגבוה ירושת ארץ. על ייחודיות זו אנו נשענים בבואנו להצדיק את התיישבותנו בארץ ישראל למורת רוחם של עמים אחרים היושבים בה מזה דורות רבים ומסתייעים בדעת הקהל העולמית. אולם בהמשך פרשתנו מתברר שעמים נוספים קיבלו הבטחה דומה: מואב - "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה: כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה" ואדום - "בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר... אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם... כי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר."
מואב ואדום (וגם עמון) זוכים מהקב"ה להבטחה של ירושת חבל ארץ, וגם הבטחה זו איננה מותנית בהתנהגותם כפי שניכר בעת שהיינו זקוקים להם (לאחר 40 שנות נדודים - במקום לבוא ולקבל את פנינו כקרובי משפחה ולאפשר לנו לעבור בארצם כדי להיכנס לארצנו המובטחת, המיוחלת - יצאו נגדנו למלחמה. מוזר שכאשר משה מספר על כך שוב ב"דברים" הוא מזכיר "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי-עֵשָׂו" וכלל לא מתייחס לעובדה שלא נתנו לנו לעבור בארצם!)
גם קורותיהם ההיסטוריים דומים לשלנו: "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ... וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים... וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם... וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן ה' לָהֶם..."
ובכן, במאורעות היסטוריים ובהבטחות ירושה, בכיבוש הארץ, בהורשת עמים אחרים מפנינו, בהתנחלות בארץ – בכל אלו אין ייחוד לעם ישראל מול שאר העמים.
הייחוד של ישראל הוא במה שמוטל עלינו לעשות בארץ ולהצדיק את אחיזתנו בה: בתורה ובמצוות שמוטלים עלינו ושאינם מוטלים על עמים אחרים; בדרישה המוסרית המוטבעת בנו; בהתנהלות שלנו עפ"י אמות המידה של התורה אותן מנסה משה להדגיש בדבריו האחרונים לעם. משה איננו מסתפק בשאיפה הבסיסית לחוק וסדר, משפט וצדק. הוא מדבר איתם על עולם מוסרי שהוא מעבר לחוק ולמשפט. אל עולם זה חותרת התורה. עולם המתמצה במשפט המנחה ב'דברים': "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". התורה חותרת לקיום המצוות לא בשל התועלת הנובעת מהן לאדם ולחברה אלא משום היותן הטוב והישר במהותן. קיום זה טבוע בנו, הוא מולד בתוכנו, ולעיתים מחייב ויתור אצילי כמו שעשה "החפץ חיים" כשרץ אחרי הגנב שפרץ לביתו כדי להכריז באוזניו: "הפקרתי את רכושי שבידך" כדי שלא יכשל הגנב בעבירה... או למשל בהתגברות על הרצון לנקום "לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי" – למרות שהוא אויבך – "כִּי אָחִיךָ הוּא", "לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי" –למרות שהתעלל בך – "כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". התורה מנחה אותנו להכיר לו טובה על שנתן לעם ישראל קורת גג בארצו. ואולי ניתן כך גם להבין את משה שאינו מזכיר את הסיבה האמיתית לכך שעברנו הלאה מאדום ולא דרכם...
אולי לרובד האציל הזה בנשמות עם ישראל חותר משה בשיחתו האחרונה עימהם, ולכן יש גם משמעות עמוקה לכך שדברים אלו נקראים בשבת חזון, השבת שלפני ט' באב.
