עם תום המעמד נורא ההוד של עשרת הדברים, בעוד העם נרעש ונפחד מן הקולות והמראות, מקבל משה את סדרת הציוויים הר"מ. כל זאת לפני "צלילה" לתוך מערכת חוקי החברה המופיעים בפרשת משפטים:
(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: (כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: (כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: (כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: (כג) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: פ
פסוקי מעבר אלה דורשים עיון. וכי מה עניינם כאן? ושמא הם מחביאים במבט מעמיק יותר, רמז לתפיסת עולם שלמה...
אחרי ציון העובדה החד-פעמית בהיסטוריה האנושית, בה שמע עם קול אלוהים מן השמים (פס יט), מצווה הקב"ה סדרת מצוות זו. בחינה מדוקדקת שלהם מראה שכולם קשורים לעניין המזבח. אם הייתה התורה מדברת כלשון העם הייתה מתנסחת בערך כך: כיוון שראיתם שמן השמים דיברתי אתכם, אני ללא שום מתווך אחר, לכן לא תעשו אלוהי כסף וזהב. הקשר שלכם איתי יהיה דרך המזבח שיהיה מזבח אדמה, ואם תרצו לעשותו אבנים, אסור לסתתן. העלייה למזבח תהיה דרך כבש ולא מדרגות.
אלא שבחינה מעמיקה מראה שהפסוקים כאן מצביעים על כך שהמזבח כמייצג את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, בעצם "עטוף" בשלוש מצוות לא תעשה: האחת – איסור עבודת אלילים (לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב..), השניה – איסור שפיכות דמים (חרבך הנפת עליה ותחלליה) והשלישית – גילוי עריות (אשר לא תיגלה ערוותך עליו). כלומר, שלושת האיסורים החמורים ביותר של "יהרג ובל יעבור". המשמעות היא ברורה – אין המזבח יכול "לסבול" שלוש עבירות אלה. הן חילולו המוחלט.
באמצעות קדושת המזבח נוכל לחדד טוב יותר את עולם הערכים היהודי. אין, ולא הייתה ביהדות מלחמת –קודש (ג'יהאד), כי מלחמה ושפיכות דמים לעולם אינה קדושה. המלחמה היא לצערנו, לעיתים חובה ואולי אף מוגדרת מצווה (בכיבוש הארץ), אך החרב תמיד מחללת, ועל כן שופך דמים "מעם מזבחי תיקחנו למות" . רחוקה מהותו של המזבח וקדושתו מהחרב המונפת, מרחק שאין לגשר עליו. דוד מלכנו מוכיח זאת: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְקֹוָק לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דברי הימים א,כב). וכך גם לא תיתכן שום קדושה בגילוי עריות, והדעת אינה סובלת פולחן המבוסס על כך (כפי שנהג בתקופת המקרא), כשם שעבודת אלילים היא היפוכה המוחלט של האמונה היהודית.
אך מהי מהותו של המזבח המייצג את הקשר בין אדם לאלוהיו? מהי אותה מהות, שכנגד היפוכה המגולם בשלושת העבירות הנ"ל, יצא הכתוב?
דומה שחז"ל הגדירו מהות זו בתמציות רבה: המזבח בהיותו מחבר בין ישראל לקב"ה, בין שמים לארץ- מהותו היא הטלת שלום (כדברי פסיקתא זוטרתא שמות כ) – "רבן יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה, שמטילות שלום, המזבח נברא להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שמתכפרין עליו עונותיו, ומה האבנים שאינן רואות ולא שומעות, אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין איש לחבירו, בין עיר לעיר, בין משפחה למשפחה, עאכ"ו שלא תבואהו פורענות, לכך נאמר בקש שלום ורדפהו".
עולם של שלום – הוא עולם של קדושה. עולם של אלילות, שפיכות דמים, וגילוי עריות – הינו עולם של טומאה, עולם שבו אין מקום למזבח. עולם שהשכינה מסתלקת ממנו. ואם "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (מסכת דרך ארץ), הרי ניתן לומר, שעולם בלי שלום , בלי שכינה, הוא עולם שטוב לו שלא נברא משנברא.
ומה אני, האיש הפשוט, החי בימינו אלה, ללא גילויי שכינה, ללא מקדש, עם הרבה סימני שאלה המסרבים להפוך לסימן קריאה, בעולם כל כך חרד, מבולבל, מוחצן ומסוכסך, מה אני לוקח מכאן אל חיינו כאן ועכשיו? דומה שחכמינו ידעו היטב כבר אז, לתת את התשובה להיום – "ומה מזבח שאינו לא אוכל ולא שותה ולא מריח, ולא נבנה אלא לכפרתן של ישראל נקרא שלום, מי שהוא אוהב שלום, ורודף שלום, ומקדים שלום, ומשיב שלום, ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה" (ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב).
ומכאן שיסוד "העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ושצריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" להשכין שלום בכל מקום בו תדרוך כף רגלו.
ולהתערותא דלתתא, נוסיף ונבקש אתערותא דלעילא: "אר"ש בן חלפתא ראה כמה חביב השלום שביקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל ולא מצא כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו אלא השלום, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". (דברים רבה (ליברמן) פרשת שופטים). אמן כן יהיה רצון.
