י"ב אייר, תשע"ב, 4.5.2012
גיליון מס' 307
פרשת אמור
על שבר ושלמות
מאת זיו כרמל, קיבוץ טירת צבי
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. (ויקרא כא, יז)
וְאִישׁ כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. (שם, כב, כא)
הדרישה ממעמד הכהנים היא להקפיד הקפדה יתרה בכל אשר יעשו בקודש, ובנוסף, כפי שניתן ללמוד מפסוקים אלה, נדרש רף גבוה גם בחיצוניות של האדם. מכאן ניתן לראות את ההחמרות הללו כמשלימות את הדרישה להתנהגות מושלמת. הנתונים הבסיסיים הנדרשים לכהונה הם קודם כל בצד הגשמי – במעשים ובגוף.
הפרשה מציבה בפנינו אתגר סוציאלי מורכב. המקרא אומר בצורה מפורשת שבעל מום לא יוכל לעסוק בעבודת הכהונה. במקביל אנו רואים דרישה דומה לגבי הקורבנות עצמם.
לעיתים אנו נוטים לשפוט את החברה המקראית ומנהגיה באמות מוסר ומידה של ימינו. הדרישה לשלמות בעבודת הקודש בתקופות בהן אנו עוסקים, אינה מפתיעה. בעולם הקדום שלמות הגוף היתה ביטוי לשלמות האדם – חיצוניותו העידה על פנימיותו. גישה זו מציבה בפנינו אתגר מאחר שאנו מתיימרים להיות חברה המכילה את השונה ומשלבת אותו בכל תחומי חיינו, הן הרוחניים והן הפיזיים. לראייה, ההתקדמות המשמעותית בהנגשת מקומות ציבוריים, שיוויון ההזדמנויות בקבלה לעבודה וכן במפעלות הקודש שאנו – קיבוצי הקיבוץ הדתי, עוסקים בהם בימי הקיץ – קייטנות איל"ן.
בניגוד לכאורה, לדרישה חד משמעית זו בפרשת אמור אנו מוצאים גם גישה שונה – "קרוב השם לנשברי לב, הרופא לשבורי לב" (תהלים לד יט).
"זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" א"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה (ויקרא כב, כב): "עַוֶּרֶת או שבור או חרוץ או יבלת" והכשיר באדם "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר (שם לד, יט) "קרוב ה' לנשברי לב" (שם קמז, ג) "הרופא לשבורי לב" (ישעיה נז, טו): "ואת דכא ושפל רוח" "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". (ויקרא רבה פרשה ז).
בעקבות מדרש זה נחלקו הפוסקים כבר במאה ה 17 בשאלה האם אדם בעל מום יכול לעבור לפני התיבה. עיון מדוקדק במקור זה מרגש בגישתו – האדם אינו מושלם והקדוש ברוך הוא מקבל את כולם תחת כנפיו.
קשה שלא להזכיר את אמרתו הגדולה של הרבי מקוצק –"אין דבר שלם יותר מלב שבור". רק החסרון אומר הרבי מקוצק, מביא לשלמות רוחנית. ולמה זה? מה שלם בלב השבור, בלב שחסר כל כך הרבה? אכן, אם שלמות היתה לב שמכיל את האדם, הלב הוא ודאי שבור ולא יהיה שלם לגמרי לעולם, אבל כשהלב מכיל רק את האדם שנשבר, הוא יכול להכיל בתוכו את השכינה.
אדם ששלם במציאותו הפרטית לא יכול להיות מודע למה שמחוצה לו, ובודאי לא להרגיש איך חייו אינם עומדים בפני עצמם. החסרונות מפריעים לאדם שחי רק את עצמו, אבל כשהאדם מגלה את הכיוון אליו הם מובילים הוא יכול להרגיש בהם שלם. בדרך זו יכול אדם להרגיש חיות אמיתית בתפילה כאשר הוא מבטא את חסרונותיו, כי בהם הוא מוצא את יד ה' שמחייה אותו. דרכם הוא יכול לדעת שמציאותו אכן חסרה, אך אין בכך כל תחושת מועקה כיוון שבאותה הזדמנות הוא מגלה את הקב"ה כמי שמשלים את המציאות החסרה.
אם אין חסרון במציאות, אזי אין מקום לקב"ה להופיע ולהשפיע. אם היינו מושלמים והכל היה טוב, מתי היינו זוכרים להתפלל?! מתי היינו נזכרים שלא אנחנו בעלי הבית פה, כי אם בורא עולם?
אנו חיים בעולם שאינו מושלם, שיש בו חסר וכאב אותם פוגש כל אדם. הידיעה שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו גם במקומות הללו יכלה לחזק. הידיעה שהשלמות היא למעשה השאיפה להשלים עצמנו בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יכולה לשפוך אור אחר על התרבות המערבית הדוהרת להשגת שלמות הגוף ושלמות הממון. יתרה מכך – ההבנה ששלמות כוללת בתוכה את הקושי והכאב היא הבנה גדולה ועצומה של חיינו (ראה להבדיל אזכור חורבן ירושלים ושבירת הכוס בחופה).
נחזור אם כן לסוגיה בה פתחנו- 'הקושי בהדרת בעלי מום מלהשתתף במלאכת הקודש':
רש"י מפרש הגבלה זו מטעמים חברתיים – "הקריבהו נא לפֶחָתֶךָ! – הירצך?" ניתן להבין מכך שאם כניסת בעל מום למקום מכובד וקדוש תתקבל ברצון ובטבעיות, אין בכך למעשה בעיה הלכתית, וכפי שמבטא זאת הרב בנימין לאו – "האחריות על שינוי היחס לאנשים בעלי מוגבלויות מוטלת על הציבור ומנהיגיו". התקדמות ההלכה בעידן שלנו צריכה לאפשר לכולנו לראות את האדם על מורכבותו – גם בפנימיותו, לא פחות מחיצוניותו. אם נצליח לראות בכל אחד שנברא בצלם את הטוב והאור שבו, נוכל לקבל גם את מקומם של בעלי המוגבלויות שבתוכנו.
