י"ט אייר, תשע"ב, 11.5.2012
גיליון מס' 308
פרשת בהר
היכולת לשמוט
מאת אפרים ב"ק, קיבוץ כפר עציון
פרשת בהר עמוסה בפסוקים המתארים ויתורים שעושים אנשים בחייהם. כך בשנת השמיטה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור..." כך בשנת היובל שבה משחררים את העבדים: "ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחת ואל אחוזת אבותיו ישוב...", וכך גם בנכסים הנמכרים וחוזרים לבעליהם בשנת היובל: "והיה ממכרו ביד הקנה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו".
כל הוויתורים הללו שמקומם נפקד מחיינו המודרניים, דורשים מהאנשים מוכנות נפשית-רגשית למסור ולהחזיר את שקנו לבעלים המקוריים. מעבר לשינוי ולמהפך בחיי האנשים המקבלים והיוצאים לחירות שמצבם הכלכלי והאישי חוזר לנקודת התחלה טובה יותר, יש כאן שינוי אצל הבעלים-הקונים.
היכולת להתנתק ולשמוט את אחיזתנו ברכוש, במה ששייך לנו אינה טבעית לאדם. הנטייה הטבעית היא להיאחז, לתפוס את הדברים ולא להרפות. האחיזה נותנת לנו תחושת ביטחון ואדנות על חיינו. היא גם נותנת לנו הרגשת יציבות והמשכיות עם המוכר, והידיעה שגם מחר יהיה כמו היום (כמה קשה לנו לזרוק דברים לפני פסח...) כל זה הופך את השמיטה והוויתור לקשים יותר לביצוע.
אך כמו במקרים רבים אחרים, התורה מציבה לנו רף גבוה לביצוע כדי להראות לנו שהאדם מסוגל להגיע רחוק. היכולת לוותר פותחת בפנינו גם את האפשרות לשינוי. השמיטה של הדברים גורמת לנו לבחון את עצמנו מחדש, לשאול מי אנחנו, ולעיתים לראות דברים שלא ראינו קודם. בלי השדה, הבית והעבד שהיו רכושנו עד היום, ייתכן ומשתנה סדר היום שלנו, יתכן ומשתנים סדרי העדיפויות שלנו, וייתכן אפילו שמשתנה השקפתנו על החיים שלנו.
כאנשים שחיים בעולם המודרני, שבו הרכוש הופך להיות הגדרת האדם, יש לנו הזדמנות לקרוא את פרשת 'בהר' בעיניים אחרות מאלו שקראו אותה בדורות הקודמים, והמסר של השמיטה והוויתור מקבל משמעותית גדולה ועמוקה יותר.
בהמשך לדברים, סיום הפרשה נראה במבט ראשון לא קשור: "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ד' אלוקיכם"
ואם נלך בדרך חסידית בעקבות דרשות 'המי שילוח' – ר' יוסף ליינר שמסביר את הפסוקים בצורה הבאה:
"אלילים ..היינו מעשה שאין בו חיים, ופסל הוא גוון, ומצבה היא עיקשות שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדווקא ... ואבן משכית נקרא בפישוט ידיים ורגלים, שלא יאמר אדם אם יהי כך לא אוכל לחיות.."
עבודת האלילים היא ההתעקשות, היא הדברים חסרי החיים בחיינו, היא חוסר היכולת לקבל שינוי ודרך אחרת. על פי ראיה זו יש כאן "קומה" נוספת מעל לחלק הראשון של הפרשה, מעבר לוויתור הפיזי מדובר כאן על וויתור נפשי, על היכולת לשמוט גם רעיונות והשקפות שאנחנו מחזיקים הרבה זמן ולבחון את הדברים ואת עצמנו מחדש פעם ביובל...
