כ"ו אייר, תשע"ב, 18.5.2012
גיליון מס' 309
פרשת בחקותי
עורי צפון ובואי תימן
מאת שלומית רביצקי טור-פז, קיבוץ טירת צבי
אני יכולה רק לדמיין את הקושי של חז"ל ביושבם על המדוכה להכריע על הפטרתה של פרשת בחוקותי. מה דרוש לציבור? בוודאי שאלו את עצמם, האם ראוי להשקיט את הנפש לאחר התוכחה הקשה, או דוקא להמשיך את הקתרזיס בדברי מארה נוספים? האם לנקוט מתודה סיפורית ממחישה, או לבחור בדברי הלכה ומשפט? ארוך וקשה הדיון ככל שהיה, הרי שה'פור' נפל גם בקהילות אשכנז וגם במרבית קהילות המזרח על דבריו של ירמיהו, הממשיכים את רוחה של הפרשה ואולי 'גומלים' ממנה באיטיות תהליכית. ההפטרה מציעה גם היא, זו בצד זו, את הקללה " אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם... וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב...", ואת הברכה " בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'... וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו...". רבים עמדו על ההבדלים הקיימים בין הפרשה להפטרה, כגון הפניה ליחיד (בהפטרה) לעומת הפניה לציבור (בפרשה), סדר הדברים המתחיל בגנות ומסיים בשבח (בהפטרה) ולהיפך (בפרשה), והיחסים השוויוניים שבין הטוב והרע (בהפטרה) לעומת מספר פסוקי הקללה המשלשים את פסוקי הברכה (בפרשה). יחד עם זאת, מדובר בהבדלים קטנים, ובעומק הדברים בחרו חכמים בחירה מובהקת בשחזור מאזני השכר והעונש המופיעים בפרשה, בעיקר בתחום הארץ והפרנסה – "וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"..
לא כך מסורת תימן. שלש פעמים בשנה בוחרת מסורת זו בהפטרה שאינה צמצום או הרחבה של ההפטרה הספרדית, אלא החלפתה בדברי יחזקאל. האם מדובר במחאה כלפי בחירת חכמים או במסורת קדומה ומקורית? על כך ניטשת מחלוקת, אולם אין ספק כי זוהי בחירה היוצרת דיאלוג שונה לחלוטין עם פרשת בחוקותי. הפטרת השבוע התימנית מביאה את דבר ה' אל הנביא (יחזקאל ל"ד) "בֶּן-אָדָם הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל", ואז, לאחר דברי ביקורת קשים על הרועים אשר מזניחים את צאנם: "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה... וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ", מובאת האלטרנטיבה של הרעיה הא-לוהית: "הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם... וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם... וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל... וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל...".
הדיון שהתרחש אצל חכמי תימן הוליד, כפי שעינינו רואות, הכרעה שונה לחלוטין. אפשרות אחת היא לראות את הבחירה בתחום הרגש והאמונה. העם זקוק לליטוף לאחר התוכחה הקשה, זקוק ליד א-לוהית רכה שתפיל את החומות שנפשו הקימה סביב לבו בשמיעת התוכחה, זקוק לבנייה מחודשת של קרבת אל. הוא צריך להשתכנע מחדש כי השופט המאיים במוראותיו הוא גם זה אשר "אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק".
אפשרות שניה לפרשנות נוגעת להנהגה. סבא שלי ז"ל נהג להקשות על תחיית המתים – איך תהיה עבודה, שאל, לכל המנהיגים והצדיקים שיקומו לתחיה בימות המשיח, כשכל הרשעים שהנהיגו יישארו במנוחתם? איך ירוויחו את לחמם ומי ישמע לדבריהם? והשיב סבא בקריצת עין – יש פתרון, שהרי מנהיג שקהילתו לא תקום, גם הוא לא יימצא ראוי לקום לתחיה... הביקורת המוסתרת בהצמדת ההפטרה לפרשה אינה רק כנגד המנהיגים אלא אולי גם התרסה כלפי שמיא, על התוכחה הקולקטיבית, שאינה חסה על חלשי החברה – ילדים וקשי יום ששמי הברזל יתפרשו גם מעליהם, ואינה מבדילה בין מנהיג לאחד העם (ואולי ברוח זו הולכים גם חכמים הבוחרים בהפטרת ירמיהו הפורשת שכר ועונש ליחיד ולא לכלל הציבור).
ועוד, אנו מצויים בסופו של חומש ויקרא, חומש בו עבר הצאן והבקר תהליך של החפצה והיה לקרבן. בחומשים הראשונים שימשו העדרים, נוסף לסטאטוס העושר והפרנסה, גם למבחן הנהגה ויכולת טיפולית. כך אברהם ויעקב, רבקה ורחל, כך משה, שמנהיגותם, חסדם ותכונותיהם הטובות מתבררות דרך האופן בו רעו והשקו את צאנם. לצאן היתה אישיות, צרכים, כבוד, כמעט האנשה. לפתע הפך לעולה שאין לבדוק בה צרכים, אלא מומים. הדברים מתעצמים בסופה של פרשת בחוקותי, כאשר גם ערכו של האדם עצמו הופך מדיד. אולי מבקשים מאיתנו חכמי תימן לשוב לרגע אל העבר, אל החסד והתום של רועה הצאן הרץ אחר טלה תועה ונושאהו על כתפיו. אולי הם מזכירים לנו את החובות כלפי סביבתנו, את הרוך של היד המלטפת אל מול המאכלת הקדושה.
מסעם של בני ישראל אל הארץ מתקדם. הנדודים קשים עליהם. הם מתגעגעים לישיבה במקום אחד, מייחלים אל הארץ, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. התוכחה הא-לוהית בפרשת בחוקותי גם היא מוכוונת פני עתיד ומאיימת על עובדי האדמה כי "לֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ", ולחלופין "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". חכמי תימן מזכירים לנו כי המאבק בין עובדי האדמה לרועי הצאן עדיין ניטש. הם מסרבים להסתפק בציורו של עם ישראל השמח ביבולו או סובל את סבל הבצורת, ומתעקשים כי בינתיים שעה ה' אל מנחתו של הבל ובחר דוקא במשה למנהיג צאן מרעיתו.
