י"ז חשון, תשע"ג, 2.11.2012
גיליון מס' 332
פרשת וירא
"וירא" - מי ראה ומה? מי ירא וממה?
מאת הילה אונא, קיבוץ שדה אליהו
בקריאת הפרשה נראה לי שפרשת וירא – על ענייניה הרבים החשובים – מלאה במיוחד בראייה וביראה.
ייתכן שלא יעמדו הדברים בבחינה לשונית-דקדוקית ו/או פרשנית-מדוקדקת, אך ברצוני לטוות כאן חוט אסוציאציות המקשר בין הדברים.
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' ... וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא" - אלוקים נראה לאברהם, אברהם רואה "שלושה אנשים". בהמשך, שרה שאינה נראית ("אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?"), צוחקת לשמע בשורת המלאכים, אך מכחישה: " כִּי יָרֵאָה". משם הולכים האנשים לסדום ומשקיפים עליה (רש"י: כל השקפה שבמקרא - לרעה). ואז מחליט אלוקים: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" (רד"ק: עניין הראייה להתבונן במעשה ההוא, אם יש דרך לפטרם מן העונש... וזה פתח לאברהם דרך). אברהם משתדל, אך אינו מוצא, אינו רואה צדיקים בסדום. בהמשך, לוט עושה מה שלמד מאברהם "וַיַּרְא וַיָּרָץ [אברהם] / וַיָּקָם [לוט]... וַיִּשְׁתַּחוּ...". אך לוט ראה מלאכים ואברהם ראה אנשים (רש"י: שהיו המלאכין תדירין אצלו כאנשים).
אנשי סדום, כידוע, אינם רואים את הזולת ואינם יראים, אלא מרעים, וכעונש מכים אותם המלאכים בסנוורים – בעיוורון. לאחר הפיכת סדום, בניגוד להוראות, מביטה אשת לוט לאחור (רד"ק: כי היתה קטנת אמונה...) "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח". אברהם משקיף על סדום החרבה - אולי עכשיו הוא מבין עד כמה היתה רעה, "וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (ואולי עלה בזיכרונו באותה שעה מראה כבשנו של נמרוד...).
לוט ירא להישאר במצער, כי נראה לו שגם היא עומדת להיחרב, ובורח למערה - שם בנותיו אינן רואות את המצב נכונה ("וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ"), וגם הוא אינו רואה ואינו יודע מה בנותיו עושות לו.
לגרר - נחזור בהמשך.
יצחק נולד וגדל לצד ישמעאל. "וַתֵּרֶא שָׂרָה" לעומת "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם". הקב"ה עוזר לאברהם להבין כי שרה היא הרואה נכון... הגר וישמעאל מגורשים למדבר. הגר אינה רוצה לראות במות הילד, המלאך קורא לה: "אַל תִּירְאִי" ואז "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם..." (מה שמזכיר את "בְּאֵר לַחַי רֹאִי" מהפרשה הקודמת).
לקראת סיום הפרשה מגיע שיא השיאים ביראה ובראייה - עקידת יצחק.
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא..." – כך נכתב גם בבוא האנשים וכך ייכתב גם לכשיבוא האיל (ספורנו: וישא עיניו - התכוון להסתכל, והוסיפו בהערה: שהתכונן לחזון נבואה, ולא היה במקרה).
יצחק אינו יודע ואינו רואה את השה לעולה, ואברהם עונה לשאלתו בכפל משמעות: "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי...".
ברגע האחרון קורא אל אברהם מלאך אלוקים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר... כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה...".
מה משמעות המושג ירא אלוקים?
ישעיהו ליבוביץ (ב"שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע") מגדירו כ"אמונה". אך מהי משמעות האמונה? והרי המושג "יראת אלוקים" מופיע לנו כבר בפרשה, בביקור הראשון בגרר. אחרי שאבימלך מוזהר בחלומו על ידי הקב"ה, הוא בא בטענות לאברהם שעונה לו: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". ממשיך ליבוביץ ומסביר כי יש שתי משמעויות למושג.
"יראת אלוקים" שאברהם חשב שאין בגרר, היא: "... מערך רעיוני ומעשי, המהווה גורם המונע שהאדם יהרוג את זולתו... זהו למעשה הביטוי למה שנקרא בלשון חכמים 'שלא לשמה', כאשר האדם מכיר את אלוקים וירא מפניו משום שדבר זה מהווה צורך הכרחי לעצם קיומו התקין. במילים אחרות, קיומו ושלומו של האדם הם-הם התכלית והאלוקים הוא האמצעי" (עמ' 79-80).
לעומת זאת, אברהם אבינו "ירא אלוקים" בצורה אחרת: "פרשת העקידה מורה לנו כי מה שנותר לאברהם לאחר צו זה היא אך ורק עבודת ה' הטהורה, שאינה קשורה בשום הבטחה או שכר, ואין בה כל הנחות בדבר דרכי השגחת אלוהים בעולם, וזוהי האמונה במשמעותה העמוקה ביותר" (עמ' 83).
אברהם אבינו יודע לעמוד מול ה' כאשר מדובר בגורל אחרים, אך כאשר מדובר בו, הוא אינו רואה דבר לנגד עיניו מלבד הקב"ה והוראותיו. זוהי יראת אלוקים לשמה - אהבת ה' טהורה, מתוך ראייה אמיתית של מעמדו של האדם בפני האל.
מיד לאחר הקרבת האיל לעולה קורא אברהם למקום: "ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" - זה המקום אשר בו ראה הקב"ה את יראתו-אהבתו של אברהם ויזכרה לצאצאיו, זה המקום אשר אליו יעלו וייראו עולי הרגל עם "עולת ראייה" שלוש פעמים בשנה, כדי להראות את דבקותם בדרכו של אברהם.
ואנחנו כיום - כאשר מושם דגש על מה שנראה, כשאנחנו מוצפים בהשקפות ומותקפים במצגות (ועוד יותר בימי בחירות...) - מה אנחנו רואים? ממה אנחנו יראים?
הפרשה מביאה מגוון אפשרויות ודוגמאות, אך הלוואי שנזכה להגיע לדרגתו של אברהם אבינו, כפי דבריו של רש"ר הירש בתחילת הפרשה: "וירא אליו – אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה. רק מי שמסר את נפשו לה'... זוכה לראות את פני ה'".
