ט"ו טבת, תשע"ג, 28.12.2012
גיליון מס' 340
פרשת ויחי
אבני הדרך של יעקב אבינו
מאת הרב יחיאל צור, קיבוץ בית רימון
יעקב אבינו הוא האב המחובר אל האבן (היחידי שהמילה אבן מוזכרת ביחס אליו). בדרך לגלות הארוכה, ערב לפני שהוא עוזב בצער ובחשש את הארץ האהובה, יעקב שם למראשותיו אבן מאבני המקום, וחולם את אותו חלום נפלא שבו ה' מבטיח לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" (כח, יג-טו). בעקבות זאת יעקב נוקט בצעד הבא: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:… וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אלקים עִמָּדִי… וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלקים…".
ההבטחה, והאבן שיעקב עתיד לחזור אליה, נותנות ליעקב את הכוח להתגבר על כל אבני הנגף בגלות הארוכה והקשה: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה... וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר..." (פרק כט).
יעקב מכיר בכוחה של האבן, המנציחה אירועים, ומזכירה לאדם המתחלף והמשתנה את אמיתות היסוד שהתחייב אליהם, ולכן כשהוא כורת ברית עם לבן הוא שוב משתמש באבן: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:" (פרק לא פסוקים מד-מו).
יעקב אכן זוכה וחוזר לאותה אבן בבית אל, וזוכה להבטחה מחודשת מהקב"ה, ובעקבות זאת: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:" (פרק לה פסוק יד).
והנה יעקב ניצב לפני בנו יוסף, הבן שהפך להיות מנהיג בארץ מצרים, המפרנס והמוביל של המשפחה כולה, ועתה הוא מבאר לו את מקור הברכה: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (פרק מט פסוק כד). כלומר, דע לך יוסף – אנו שואבים את כוחנו משם, מאותה אבן פשוטה שבבית-אל. לשם אני שייך ולארץ זאת ארצה לחזור: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:".
דווקא יעקב, שלא הצליח לישב בשלווה ונע ונד ממקום למקום, הוא המבין את כוחה של האבן כבסיס לשייכות.
יוסף מבין את המסר, ואף הוא מבקש: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:" (פרק נ פסוק כה).
ידוע פירושם של האונקלוס ורש"י על הפסוק בראש המאמר: "אבן ישראל - לשון נוטריקון אב ובן אבהן ובנין יעקב ובניו". אכן אבן היא המחברת בין הדורות. גם אנו הבאים לארץ לאחר אלפי שנים של נדודים מתרגשים מול האבנים הקדומות הנחשפות אל עינינו, אבנים שיוצרות רגש עמוק של שייכות ותובנה של המשכיות.
יחיאל צור