כ"ה ניסן, תשע"ג, 5.4.2013
גיליון מס' 353
פרשת שמיני
ויהי ביום השמיני
מאת הרב אסי בלנק, קיבוץ עין הנצי"ב
היום השמיני הוא היום שהתכוננו אליו הרבה מאוד זמן. כמה זמן? אולי מאז בריאת העולם, אולי מרגע שהסתיים מעמד הר סיני. כדברי הרמב"ן (שמות כ"ה ב') "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".
העם כולו עמל במשך תקופה ארוכה על בניית המשכן על מנת שתשרה שכינה בתוכו. הציבור נרתם למשימה בתרומות מרובות, רבים משתתפים במאמצי הבנייה הנרחבים. הכהנים לומדים את עבודתם ומתאמנים במשך שבעת ימי המילואים על דרך העבודה המדוייקת. האם המאמצים יצליחו? "לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל" (רש"י). עם ישראל רואה את השראת השכינה במשכן לא רק כהמשך למעמד הר סיני אלא כהוכחה לכך שאכן נתכפר עוון העגל .
מה צריך לקרות כדי שביום השמיני יתגלה הקב"ה לעם ישראל במשכן?
התשובה כתובה בתחילת הפרשה: קורבנות, חטאת ועולה של אהרן, חטאת עולה שלמים ומנחה של העם – "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".
האם יש כאן הבטחה? באופן שבו הדברים מוצגים על ידי משה התשובה לשאלה זו היא חיובית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'", כלומר – אם כך תעשו, ירא אליכם כבוד ה'. הקורבנות מוקרבים, אהרן מבצע את חלקו בדייקנות – מקריב את קורבנותיו ואת קורבן העם "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים", ועדיין לא נראה כבוד ה'. מה עושים?
שתי אפשרויות מוצגות בפסוקים: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה'". נדב ואביהוא מנסים לעשות דבר מה נוסף הקשור לעבודת המשכן, שלא נעשה עד כה, על מנת לגרום להשראת השכינה. הם מקטירים קטורת. ולעומתם משה ואהרן יוצאים מאהל מועד ומברכים את העם: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם". הם מבינים שמבחינת עבודת המשכן כל מה שצריך היה לעשות נעשה. ואם כן, על מנת לזכות בראיית כבוד ה' נדרש משהו אחר. לדעת רש"י הברכה היתה תפילה: "אמרו ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו (תהלים צ יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". מה ההבדל בין הברכה שמברכים משה ואהרן, להקטרת הקטורת שנעשית על ידי נדב ואביהוא, סוף סוף לא נצטוו לא על זו ולא על זו?
כאן כדאי לחכות כמה שניות, לא להמשיך בקריאה ולחשוב: מה באמת ההבדל בין שני המעשים?
לדעתי ההבדל הוא בהבנת מהות השראת השכינה. נדב ואביהוא מבינים מדברי רבם משה שהשראת השכינה היא בידינו, בידי עם ישראל. שאם ייעשו המעשים הנכונים השכינה בוא תבוא, ואם לא זכינו להשראת השכינה, הדברים בידינו, ובידינו בלבד, ולכן יש לעשות מעשים נוספים, ובסופו של דבר השכינה תגיע. משה ואהרן לעומתם מבינים שהשראת השכינה לא תלויה רק בנו ובמעשינו אלא היא חסד מאת הקב"ה. אמנם נצטוינו על הפעולות הנדרשות על מנת שישרה שכינתו בתוכנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", אבל קיום הבטחותיו של הקב"ה תלוי בו ובחסדו. התפילה היא הכרה של משה ואהרן בכך שלא הכל תלוי בעם ישראל, שהסליחה והכפרה על חטא העגל לא תלויים רק בנו ובמאמצינו אלא גם בחסדו של הקב"ה.
בימים אלה בהם אנחנו מציינים את עצמאותנו, את חזרתו של עם ישראל לארצו ולפעילות בזירה ההיסטורית. המשמעות הדתית של ימים אלה היא ההבנה שהרבה מאוד תלוי בנו ובמעשינו אך לא פחות מכך הרבה תלוי בכך שנזכה לברכת ה' ממעל: "ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו".
יהי רצון שנשכיל לבנות, ליצור, להגן, אך גם להתפלל ולהתברך: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".
