הברכה המוזכרת בפרשת "בחוקותי" במהלכו של פרק כ"ו נוגעת בארבעה מישורים: הכלכלי, הבטחוני, הלאומי והרוחני. לפני הברכה בא התנאי לכל הברכות–
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (כו, ג)
ולאחר התנאי באות ההבטחות. ראשית, ההבטחה של "הקמח", ההבטחה הכלכלית:
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע
וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (כו, ד-ה)
נשאלת השאלה האם הישיבה לבטח בארץ שייכת לתחום הכלכלי או הבטחוני, וכן - מדוע היא משולבת בפסוקים העוסקים ביבולי הארץ? והתשובה היא משום שאם חס ושלום יש רעב בארץ, יוצאים ממנה למצרים או למואב. לכן מבטיחה התורה וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
נשים לב שלהבטחה הבטחונית מוקדש המקום הרחב ביותר:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד
וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצכֶם:
וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶבם:
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ
וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (שם, ו-ח)
האם ידעה התורה שבעיה זאת תלווה אותנו לאורך זמן רב?
ההבטחה הלאומית מתבטאת בהבטחה לקיום הברית לאבות:
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם
וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם:
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: (שם, ט-י)
אין זאת סתם חזרה למישור הכלכלי. ההבטחה כאן היא שגם לאחר הריבוי העצום לא תתעורר בעיה איך להאכיל את העם המתרבה. אדרבא, יהיו עודפים [ונוכל אפילו לייצא לחו"ל...]
וכאן אנו מגיעים אל העיקר, אל החלק הרוחני, אל המטרה שכל מה שהובטח בפנינו קודם, אינו אלא בסיס הכרחי להשגתה:
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: (שם, יא-יב)
הרגשת קרבת ה' היא האידיאל העליון שאין למעלה ממנו, ורק אליו יש לשאוף ללא הפסק. כמו שנאמר:
"אחת שאלתי מאת ה'...", "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר ...".
לבסוף מגיעה החתימה האומרת: כמו שקיימתי את האירוע המכונן הראשון, כך אקיים גם את השאר:
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: (שם, יג) .
כאן ניתן לשאול את השאלה האם מי שקרא למלחמת השחרור "מלחמת קוממיות" התכוון למילה יחידאית זאת ובהקשר הזה?
ולסיום, לאחר כל הברכות הללו, אשר תודה לא-ל, הולכות ומתממשות לנגד עינינו, תמיד יש לזכור שהכל מותנה, והתנאי מופיע בצורה מפורשת בפסוק הפתיחה של הפרק - אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ...
