שמוליק נזרי, בן הקיבוץ גדל כמו חבריו בחינוך הקיבוצי. לאחרונה נראה בשבילי הקיבוץ לבוש שחורים כשרק כיפתו הלבנה הגדולה וציציותיו מאירות ומבהיקות מתנפנפות להן במשובת נעורים. הוא ממעט מאוד להתערות באירועים קהילתיים ואפילו בתפילתו הוא מתבודד לו. רבות פעלתי כדי להתקרב אליו ולשוחח איתו. הוא נענה לבסוף לחיזורי: שלום שמוליק! פתחתי. "קרא לי שמואל" ענה לי. "שמואל, מה קרה לך? השתתפותך עמנו במניין, וגם בשעורי התורה, חסרה לי" נעניתי לו. "שמוליק" הוא אמר , "אני יכול לשוחח עמך גלויות?" "כן, בוודאי" נעניתי בשמחה. "אדבר בזהירות, מבלי לבקר, וודאי לא אלכלך את 'הבור ממנו ינקתי' כל כך הרבה. אך אני הצעיר, נזהר מאוד מלהתערות בחברה הפתוחה הקיבוצית. דווקא כשאני מתנזר מחברתכם הקדושה, אני חש יתר קרבה אל ה', ואני רק בראשית דרכי". "אתה מוכן ללמוד אתי את פרשת השבוע?" הצעתי. "כן" השיב ופניו נאורו. פתחנו בפרק ו' בפרשתנו ושמואל החל לקרוא:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה': ( במדבר, ו, א-ח).
שמואל, ציין שאינו מסתפק בפירוש רש"י על המקום, [כִּי יַפְלִא - יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף: (רש"י במדבר פרק ו פסוק ב) ]כי ב"ה לא ראה אצלנו מקרה הדומה לפרשת סוטה. שמואל מבקש להתחבר אלי בהסתמכו על ערך השוויון הקיבוצי והוא מביא ללימוד שלנו קטע מפירוש אלשיך על האתר: אמנם, הנה רצה הקדוש ברוך הוא ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו, בל יאמר נא ישראל, הלא הוא יתברך הבדיל את שבט הלוי, ומהם את זרע אהרן, ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו, כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידים ולא בבחירה הטובה היא, והלא כמו זר נחשב. על כן בא האלהים וילמדנו, כי לא כן הוא. כי הנה ביד כל איש ואיש לפרוש מענייני העולם, ולקדש עצמו עד גדר שבטוב בחירתו, קדוש יאמר לו. וככהן גדול אשר לא יטמא לאביו כו', גם הוא יחשב. ועוד לו, כי הנה בכהן גדול נאמר לאביו כו' כי נזר שמן משחת אלהיו על ראשו (ויקרא כא יב) , מיוחס הדבר אל מה שחוץ ממנו הוא השמן. אך בזה לא יתייחס כי אם אל עצמו, כי דבק בו הוא יתברך, ולאמר עליו, כי נזר אלהיו על ראשו כאשר יבא בס"ד:
הופתעתי הן מעומק הדברים והן משוויון ההזדמנות להתקרב אל ה' שמלמדנו ר' משה אלשיך, וביקשתי לבדוק פרשנים אחרים, אך שמואל ביקש שנמשיך לעיין בקטע נוסף מפירוש ר' משה אלשיך: כי כונתו יתברך להודיע, כי יש לאל יד כל איש ישראל, לעשות עצמו בבחירתו ככהן גדול. בל יאמר איש, כי אין פרישה מענייני העולם יאות, רק לגברים. ולא לכלם, רק לאנשי החכמה, תופשי התורה ומחזיקים בה יום ולילה לא ישבותו, אך לא ליתר אנשים. על כן אמר כי לא כן הוא, רק איש או אשה מכל הכללות מוכן לכך, באשר הוא יהודי. וזה יאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כלומר אל כלם כלוי כישראלי. כי כל איש ואשה מוכנים כי יפליא וכו':
הדברים אכן משכנעים אך גם מדאיגים, אותי לפחות. האמנם ר' משה אלשיך רואה בנזירות דרך לרבים? לפי פירושו אולי נזכה ב'קדושים ובקדושות' רבים, אך האם כך נקיים חברה קדושה? פתחנו את פירוש ה'כלי יקר' שחי דור אחרי הרב משה אלשיך: וזה מסכים למאן דאמר שהנזיר נקרא חוטא (נדרים י א) והחטא הוא שבונה במה לעצמו והוא פורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר. לכך נאמר כי יפליא, שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו ובונה במה לעצמו.
שמנו לב לביטוי "ובונה במה לעצמו" והמשכנו לפירוש הרב שמשון רפאל הירש: נמצאת אומר: כדרך שהנֵזֶר העוטר את ראש המלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר. זהו משטר מסויים של חיים ושל שאיפות; מי שקיבל אותו על עצמו מרצון, יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם; והוא רואה את ייעודו להיות כולו "קדוש לאלוהיו" - בכל הווייתו ורצונותיו. כביכול, הוא עג עוגה מסביבו ועוטר עצמו בנֵזֶר: בתחום זה שהוא עומד בו רק ה' לבדו ישכון עמו. התבודדות זו עם ה' קרויה להזיר לה'; ומי שמתבודד כך - כביכול, עג עוגה ועומד בה עם ה' - הרי זה קרוי נזיר. אך אין זו התבודדות מקומית, עזיבת היישוב כדי לגור בישימון; אלא זו התבודדות רוחנית ונפשית עם ה' - בעיצומו של שאון החיים.
בהמשך לימודנו אנו מבחינים בסמיכות הפרשיות בין פרשת הנזיר לבין ברכת הכהנים. שמואל מאיר את עיני כי אולי חשבנו שיש מעין תחרות בין הנזיר לכהן. מה מלמדת אותנו הסמיכות ביניהם ובמיוחד לכהן המברך את כולנו. גם ב" יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: " ושמואל ניזרי שואל: האם גם את הנזיר הוא מברך? ראינו שהחזקוני מתייחס לסמיכות זאת: (כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו. (חזקוני במדבר ו,כג). אנו, שמואל ואני, מתעמקים בפסוק יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ומפנים את תשומת לבנו שסדר נשים, הכולל גם את מסכת נזיר מסתיים ב: אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
השיחה מלב אל לב תוך כדי לימוד תורתנו הקדושה עושה את שלה ואני חש שבאמת עם כל חילוקי הדעות ביני לבין שמואל, שנינו רואים ברכה בשלום ככלי המאפשר לנו לחיות יחד וגם ללמוד זה מזה. גם כשאנו ממשיכים ולומדים בתמיהה ודאגה את פירוש הרש"ר הירש: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם : ואל יעלה על דעתך, שכך תגיע לידי בידוד וניגוד לעולם - מתוך ששאיפותיך מכוונות רק לה', והנהגת ה' נראית כמכוונת רק אליך; שכן דווקא לך ישים ה' שלום והתאמה הרמונית עליונה. אם תהיה עבד ה' כהלכה בכל כוחותיך הגופניים והרוחניים, ואם ה' יראה בך את הגשמת כל מטרותיו - כי אז כל בעלי הרגש והמחשבה שמסביבך יראו בך השלמה לעצמם; אליך ישאפו, ובך יראו את היסוד להווייתם; והעולם כולו ישיר שיר מזמור לאדם העובד את ה' באמת. (רש"ר הירש,שם,ו).
