אחרי שמשה מתלונן על קשיי תפקידו כמנהיג "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ... לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה—עָלָי? לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי" (י"א, י"א – י"ד).. אומר לו הקב"ה לאסוף שבעים איש נבחרים משבטי ישראל אשר יאציל עליהם ה' מרוחו של משה "וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". משה עושה כאשר הורה לו ה', אבל אז אנחנו שומעים על שני אנשים אשר ככל הנראה לא היו בחבורת זִּקְנֵי הָעָם הנבחרים באהל מועד:
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאו הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (שם, כו כח).
תגובתם ההפוכה של יהושע ומשה מעידה על שתי תפיסות שונות של מנהיגות. יהושע הנאמן לרבו, מבקש לפעול בכוח כנגד כל מי שמעיז לאיים על המנהיג הקיים, משה לעומת זאת, הוא מנהיג ומחנך שמבין את תפקידו באופן שונה. הוא שמח לעודד יוזמות מהשטח, לעודד קולות רעננים וטובים גם כשאלה לא צמחו מתוך השראתו הישירה ולא מכוח האצלתו. משה מבין כי מחנך המפחד מכל רעיון טוב שאינו שלו מדכא בעצם את נתיניו ולא מצמיח אותם.
פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח בספרו "בסוד הצמצום" תובנה זו וטען כי רק מי שמצמצם עצמו ומפנה מקום ל'אחר' יכול אכן לצמוח מתוך האינטראקציה בינו לבין הסובבים אותו. לעומת זאת מי שמרגיש שכל האמת אצלו בכיס, לא מאפשר התפתחות ויצירה.
בספרו משווה רוטנברג את תהליך הצמצום האנושי במערכת יחסים בינאישית למיתוס הצמצום הא-לוהי בקבלה, ומדגיש כי פינוי המקום הנוצר מצמצום היחיד הוא, הוא הבסיס לכל יצירה:
התפתחותו האישית-חברתית של האדם אינה ניזונה מפיטום האני אלא מצמצום האני, הפותח את מעייניו כדי לאפשר לעולם הטבעי והחברתי לחלחל לתוכו, לחדור לעומק פנימיותו ולמלא את כל ישותו. שני המונחים הקבליים שיש להם חשיבות מכרעת בדיוננו בתורה הבין-אישית של החסידות הם, כאמור, 'צמצום' ו'התפשטות'. מונחים קבליים מרכזיים אלה מתארים תהליך המתחולל באלוהות עצמה, תהליך שטמון בו ההסבר לבריאתו ולקיומו של היקום. האל, על- ידי הצמצום הסימבולי שלו, התכנס כביכול אל תוכו כדי ליצור את העולם החומרי והאנושי, לפנות לו מקום. ... זהו תהליך אינסופי כפול של צמצום והתפשטות... אף-על- פי שתורת הצמצום מתייחסת לתהליך קוסמי-אלוהי, אפשר לזהות את בבואתו האנושית של התהליך הזה במסגרת יישומן של נורמות קבליות חברתיות... (מתוך ההקדמה).
משה מבין זאת ומאפשר בענוותנותו לאלדד ומידד להתנבא גם בלי המטריה הסמכותית שלו. כדברי הרמב"ן:
הטעם בזה, כי משה דיבר אל העם את דברי ה', כי הוא יאציל מן הרוח אשר עליו על המתייצבים עמו באוהל; והנה אלה אשר לא יצאו אל האוהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו, ולכך אמר לו "כלאם!". כי אולי רוח שקר בפיהם, או רוח רעה מבעתם, [...] ומשה בענוותנותו השיב "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם", כי ה' נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות רוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם ... אמאי "כלאם"? דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו, ... ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך.
באופן פרדוקסלי הגדלות מתבטאת דווקא בענווה והתכווצות, ובפינוי המקום ל'אחר'.
בהמשך הפרשה בסיפור מרים ואהרון, שוב נשמעות טענות ממקום של קנאה וצרות עין, אך הפעם אין יהושע "מְקַנֵּא למשה" אלא מרים ואהרון מקנאים במשה וטוענים: "וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר?!" ('שם, יב' ב). לא פלא כי בדיוק לאחר טענתם של מרים ואהרון בוחר הכתוב להזכיר לכולנו כי "הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם, פס' ג).
המדרש בתלמוד היטיב להבין שכל הסוגיה שלנו סובבת סחור-סחור סביב סוגיית המנהיגות והענווה, והוא מנמק את זכייתם של אלדד ומידד בנבואה ישירה בענוותנותם:
רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש" אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו. (סנהדרין דף יז ע"א)
מכאן אנו למדים, שכדי לשמוע את קולו של האל על האדם לצמצם עצמו ולהתפנות בקשב מלא לדרישתו של ה' ממנו.
אם נחזור לעניינינו, דומה שהדברים נכונים גם בשדה החינוך והחברה: מחנך 'אמיתי' הוא זה הניחן ביכולת לצמצם עצמו כדי לשמוע את קולם של תלמידיו, חבר 'אמיתי' הוא מי שמצמצם עצמו ומקשיב לרחשי זולתו, ומנהיג 'אמיתי' הוא מי שיודע להודות כי לא כל האמת בכיסו.
