ח' שבט תשע"ד, 9.1.2014
גיליון מס' 391
פרשת בשלח
שירת החומר והרוח
מאת הרב
שלמה אחיה אמיתי, קיבוץ שדה אליהו
הציורים
והסרטים שכל כך התלהבו מן האירוע הפנטסטי
של נס קריעת ים סוף מילאו את ראשנו בדמיונות שונים ומשונים לגביו. אם נחזור לבסיס
להתבונן מעט בפשט הפסוקים, נוכל, כמו תמיד,
להתחדש בכמה הבנות...
וַיֵּט מֹשֶׁה
אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל
הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ
בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם
וּמִשְּׂמֹאלָם: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם
וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ
הַיָּם:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ
הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ
עַל הַיָּם ... וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים
לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:
העיון
בפסוקים אלו מלמד אותנו כמה דברים. משה נטה את ידו, לא את מטהו (הבימאי ססיל דה
מיל לא למד חומש...) על הים וה' הוליך רוח, והים נעשה חרבה (האגן שבו היו המים
התייבש מהבוץ) והמים "התייבשו" והיו כחומה. ישראל נכנסו לאגן היבש
ואחריהם רדפו המצרים. תמיד אני שואל את עצמי
האם המצרים משוגעים? האם הם לא מפחדים מתופעה כזו מוזרה? אני הייתי עוצר את
הסוס ובורח לאחור. מי אמר שהמים לא יפלו עלי כל רגע? אבל המים לא חישבו בכל רגע
לחזור למקומם. הם לא היו כמו גל שמתנפל על איזה סכר בלתי נראה. התיאור הוא שעמדו
"כמו נד" – דוממים כמו קיר. משה כאשר נאמר לו להחזיר את המים למקומם, מטה שוב את ידו – משמע
ידו לא היתה מורמת כל משך הזמן הזה (איפה ססיל דה מיל?) על מנת "לעצור את
המים" באיזו תנועה מיסטית. הוא היטה ידו קודם על מנת לבקוע את הים ולבסוף
שוב על מנת להחזיר אותו, אולי כמו תנועות
של מנצח על תזמורת שמניף ידו פעם ופעם?
נס
זה ושאר הנסים של פרשת בשלח עומדים כנגד נסי המכות על מצרים של פרשיות וארא
ובא. בשתי מערכות הנסים אנחנו
למדים על גדלותו של הקב"ה על כך שהוא שולט בכל, ה' אחד הוא הא-להים.
אך בעשרת המכות הקב"ה מתגלה בשלטון חיצוני בתמונה לא הרמונית שבה הקב"ה
מביא ארבה שולח ברד מסלק את האור – מכניע
את הטבע. בקריעת ים סוף - שם שנתנו
חז"ל לאירוע, בתנ"ך כמעט לעולם הוא נקרא "בקיעת הים" התמונה
היא הרמונית, הטבע נענה לקב"ה, אין צורך להשליט את הרצון הא-להי על הטבע הוא
יכול להישמע לו, העולם החומרי והעולם הגשמי מתאימים זה לזה. אם העם של ה' צריך
לעבור בים הרי שהוא יפתח בפניו, יש לקב"ה עץ שיכול להמתיק את המים. המן אינו
יורד בשבת – השבת איננה רק אוסף חיובים ואיסורים על האדם, היא תופעת טבע שידועה גם
בשמים...
והמשמעות המוסרית ברורה מאד: אינך חייב להיות כל הזמן קרוע במאבק בין הרצונות החומריים שלך לבין הרוחניות הקדושה המצוות. אפשר לחיות בהרמוניה, לנגן את החומר על פי הרוח על פי הקדושה על פי התורה והמצוות (ח"ו לא ההיפך). כשיש מנגינה כזו אפשר לפצוח בשירה.
