י"ב תמוז, תשע"ד, 10.7.2014
גיליון מס' 416
פרשת פנחס
בנות צלפחד דוברות
מאת תחיה תמרי,
קיבוץ שדה אליהו
פרשת
פנחס כמו נלמדה ונלקחה (מלשון לקח) מהשבועות האחרונים של חיינו בארץ הזאת – אופי
החיים פה, ההתמודדויות, המאבקים עם אויבינו וגם בינינו לבין עצמנו, כמו גם התאווה
לשררה והשלכותיה, הקנאות, תכונות המנהיג ועוד... התלבטתי
מאוד במה לבחור מתוך גלריית המצבים המופיעים בפרשה, ואז הגיעה אלינו הבשורה הקשה
על מציאת גופות הנערים... ההלוויות, ההספדים קורעי הלב, וגם אמירת הקדיש של רחלי
פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל, כשהיא ניצבת ליד אישהּ ובנה.
רחלי פרנקל קידשה שם
שמים ברבים, באמירתה ובעמידתה. רחלי מוכרת בפעילותה למען נשים במסגרות שונות,
כיועצת הלכה, כמלמדת במסגרות מגוונות גמרא, הלכה ויהדות, כרבנית ב"בית
הלל". תלמידת חכמים – מעידים עליה – למדנית ובקיאה. לכבודה חשבתי שמתאים ביותר
שנשוב ונעסוק בבנות צלפחד, שגם הן לימדו אותנו פרק בעמידה איתנה, בעוצמה נשית
ובאמונה בלתי מנוצחת.
פרשת בנות צלפחד היא
עדות נאמנה למצבן של הנשים בתקופה הקדומה. אומות העולם בימים ההם התייחסו אל האשה
כאל שפחה, שלא העזה אפילו בדמיון, לתבוע זכותה מן החברה אשר קיפחה אותה.
והנה התורה מקדישה פרשה
שלמה לחמש הנשים המתייצבות "לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, ב). הן תובעות שוויון
זכויות עם הגברים: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"
(שם, ד). חז"ל הפליגו בשבחן ואמרו כי בנות צלפחד חכמניות הן, צדקניות הן. הם
הדגישו ואמרו: "יפה כוח נשים מכוח גברים". הנשים היו גודרות מה שהאנשים
פורצים – שאמר להן אהרן הכהן 'פִּרקו נזמי הזהב' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן
(במדבר רבה). הנשים לא השתתפו במעשה העגל וכן במרגלים שהוציאו דיבה... שהרי כתוב
"מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ" (כו, סה) –
איש ולא אשה. האנשים אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"
(יד, ד) והנשים אומרות: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה". אמר להן משה:
הלוא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ?! אמרו לו: יודעות אנו שסוף
כל ישראל להחזיק בארץ.
וכך מתארים חכמים את
המעמד התוסס, את הוויכוח הער והנמרץ בין הנשים ובין משה רבנו: ותקרבנה בנות צלפחד –
חמשתן אמרו חמישה דברים. הראשונה אמרה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר".
השנייה אמרה: "וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה'
בַּעֲדַת קֹרַח". השלישית אמרה:
"כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת". הרביעית אמרה: "וּבָנִים
לֹא הָיוּ לוֹ". החמישית אמרה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ
מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן". אמר משה: אי אפשר לבת
לירש. אמרו לו: למה?! אמר להן: שאתן נקבות. אמרו לו: וכה אמרת משה רבנו שהואיל
והזכר יורש? [אם כך] תתייבם אמנו לאחי אבינו שהוליד זכר שיירש. אמר להן משה: אי
אפשר להתייבם, הואיל שיש לה בנות.אמרו לו: מה הוא זה שאתה עושה משה רבנו?! שנירש
את אבינו – אין אנו בנים. שתתייבם אמנו – אנו בנים?! אותה שעה סילקו את משה. כיוון
ששמע משה כן, מיד "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'".
וכאמור, העמדה שנקט הקב"ה בוויכוח בין הנשים לבין גדול הנביאים: "כֵּן
בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה".חז"ל
מוסיפים: "יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. שראתה עינן מה
שלא ראתה עינו של משה. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו".
מבין השורות ניתן לחוש
את הסיפוק הגדול של חז"ל מן הניצחון המלא של הבנות שהצליחו בחוכמתן לגבור על
גְדול הנביאים והם מבטאים את המסר באגדה הבאה: ותקרבנה בנות צלפחד – כיוון ששמעו
שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות. נתקבצו זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר
ודם, רחמי המקום. בשר ודם – רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה
העולם – אין כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר: "טוֹב
ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט). מסקנתן של בנות
צלפחד – שגובתה בהמשך בתשובתו של הקב"ה – היא שקיפוח האשה הוא מעשה ידי אדם
ולא פרי הסדר שקבע בורא עולם.
בנותיו של צלפחד: מחלה,
נעה, חֹגלה, מִלכה ותִרצה. ראשי תיבות שמותיהן: מנחמת
– בבקשת הנחלה הן מבקשות נחמה על מות אביהן. תשובת משה: מחר נקבל תשובה
חסדי מקום – אותן אותיות בסדר שונה. והתשובה היא: ""כֵּן
בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת".
שנזכה לנחם ולהתנחם. שנזכה לרוגע ולשלווה, לשקט ולשלום בנחלתנו.
