כ"ו תמוז, תשע"ד, 24.7.2014
גיליון מס' 418
פרשת מסעי
חוק וסדר
מאת שרה שטרן,
קיבוץ עלומים
וְלֹא
תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן
בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה,לד).
פרשת
מסעי מתרחשת בערבות מואב. היא מסיימת את ארבעים שנות המסע הקשה במדבר, החל מהיציאה
ממצרים ועד הכניסה לארץ. עליהם עוד לשמוע את נאומו של משה, שהוא ספר דברים.
לאחר רשימת המסעות בפרשה, התורה חוזרת על ההזהרה הכללית שעליה הוזהרו פעמים אחדות,
ושעליה יחזור גם משה יותר מפעם אחת בספר דברים, והיא ההוראה להשמיד את עמי כנען
ואת כל חפצי הפולחן שלהם. מעתה כל הפרשה עוסקת בענייני הנחלת הארץ: תחילה גבולות
הארץ, אחר כך מי הם האחראים לחלוקה, מה הן ערי הלויים והערים שיקדישו לערי מקלט,
ולבסוף – נחלת בנות צלפחד. אין ספק שהעם המגיע לארץ החדשה-ישנה אחרי שנות עבדות
ושנות הנדודים הארוכות, מחכה לשבת במנוחה ולחיות חיים נורמליים, לגור בבית הקבע
ולהתפרנס מיגיע כפיו.
רבות מהמצוות דומות
לדרכי ההתנהלות שבני ישראל הכירו מההוויה המצרית ומעמי האזור, אולם הן קיבלו את
האופי המיוחד לעבודת ה', והן שונות באווירה שהן יוצרות, בגישה שלהן לנסיבות
ובכוונתן. כך היא המצווה להבדיל שש ערים מערי הלויים. ידוע שבעולם העתיק היו
הרוצחים, בין בשוגג ובין במזיד, בורחים למקום פולחן, ושם לא נפגעו על ידי מי שרצה
לנקום בהם. מהתנ"ך ידוע לנו שמשה ברח למדיין אחרי שהתברר לו שנודע שהרג איש
מצרי, ולפני חזרתו למצרים ה' אומר לו: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל
הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד,יט). קין היה נע ונד אחרי
שרצח את הבל, אבשלום ברח לגשור אחרי שרצח את אמנון ועוד. בין המצוות הרבות שבפרשת
משפטים יש לכך דוגמה: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה
מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת"(שמות כא,יד). הרי דוגמה אחת לכך
שהיה מקובל שרוצח אוחז בקרנות המזבח, ולא כמטפורה, כדי לא להירצח ע"י נוקם.
אלו דוגמאות ממה שהכירו
בני ישראל עד כה. התורה מודעת לכך, והיא כביכול אומרת: בואו ניתן לזה דרך משלנו. מובן
שרצח הוא דבר נורא, והוא עלול להרתיח את דמם של הקרובים לנרצח, ולכן הם ידרשו
"גאולת דם". נכון שיש מקומות שאליהם הרוצח יכול לברוח ולהרגיש מוגן, אבל
בואו נטפל בזה בדרכנו, ולא בדרכי הגויים.
'הסדר החדש' אומר, שיש
להבדיל ערים מיוחדות מתוך ערי הלויים, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש במערבי, והן
תשמשנה ערי מקלט לרוצח בשגגה בלבד. לכן לפני הכניסה לעיר ייערך משפט, ולפיו ייקבע
אם הרצח בוצע בשגגה או במזיד, ורק אם בוצע בשוגג יהיה הרוצח זכאי למקום מקלט. גואל
הדם אינו רשאי לפגוע ברוצח בעודו בעיר המקלט. אין משפטי שדה, ואין לקיחת החוק
לידיים. יש סדר ויש משפט, יש דין ויש דיין. חז"ל, כדרכם, הוסיפו פרטים נוספים
לארגון ולסדר במדינה היהודית. מסכת מכות (י, עב) מציינת בהקשר לערי מקלט שבפרשת
שופטים, "היו כותבין בפרשת הדרכים ומפנין הדרכין, שלא יהא בהן דבר שיאחר
הבורח מן המרוצה..."
עיר המקלט איננה מקום
מפלט בלבד, אלא גם מקום העונש, שכן לא ייתכן שאדם רצח, גם אם בשוגג, ולא יבוא על
ענשו. לכן עליו להישאר שם בלי משפחתו ובלי הקרובים אליו (ובלי אמצעי הקשר הקיימים
בימינו), עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל (לה, כו). זהו נתק מוחלט, שעלול
להימשך שנים רבות, והעונש- גם אם איננו קשה כמו גזר דין מוות- הוא קשה לרוצח וקשה
למשפחתו.
ספר החינוך, בסיום
דבריו על עיר המקלט בפרשתנו, אומר: "ונוהגת מצווה זו בשעה שישראל שרויין על
אדמתן... ולעתיד לבוא, אחר ירושה וישיבה, מייד נקיים מצוות עשה זו, במהרה בימינו
אמן".
ולנו לא נותר אלא להצטרף לתקוותו, שנזכה לגאולה
במהרה, גאולה שתזכה אותנו בשופטי צדק ובהתנהלות חברתית תקינה, בין במגזר הפרטי
ובין בציבורי, כי "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה..."
