י"א' אב, תשע"ד, 7.8.2014
גיליון מס' 420
פרשת ואתחנן
מעמד הר סיני שנקטע באבו, ומאז לא הסתיים
מאת יעקב נוקד, קיבוץ
שלוחות
יש משפט האומר: "קשה להפסיד במשחק שאת חוקיו קבעת בעצמך".
בדרך כלל משפט זה בא לומר במעין קריצה, שזו לא חוכמה לנצח כשאתה גם השופט במשחק,
או שכשאתה הוא זה שקבע את החוקים כך שתוכל לעמוד בהם.
באופן מפתיע,
המשפט הזה מזכיר את ההתנהגות התמוהה של בני ישראל במעמד הר סיני.
הבה נניח שמתקיים אירוע מכונן ומרכזי,
ומגיע הנואם מהמעלה הגבוהה ביותר, ומכין נאום מסודר, נניח בעל 10 חלקים, ואחרי 2
חלקים בלבד הקהל מחליט על דעת עצמו לעצור אותו, כי זה "יותר מדי בשבילו",
ומבקש מהנואם לדבר רק עם נציג אחד שכבר יעביר את הדברים לכל הקהל...
לפי הכתוב
בפרשת ואתחנן, זה מה שבני ישראל, פחות או יותר, עשו – הם עצרו את ה' באמצע, כי הם
הרגישו שהם הגיעו לקצה. ופנו אל משה בבהלה:
"וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ
הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי
שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ,
הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ
שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים
אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה,
לָמָּה נָמוּת? כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים
אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ.
כִּי מִי
כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ,
כָּמֹנוּ—וַיֶּחִי"?
בני ישראל טוענים שהגיעו לקצה, וש"הבינו"
את המסר – ה' יכול לדבר עם בני האדם, והם
יישארו בחיים. ועכשיו, אחרי שתי דברות, הם מבקשים מה' להפסיק וממשה, להיות השליח
והמתווך:
"קְרַב אַתָּה
וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת
כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ--וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינו".
זו התנהגות
לא צפויה, ואפילו מעליבה. מה עוד שלפי הפשט, נראה שאם הם לא היו מפסיקים את ה',
הוא היה ממשיך. תגובת ה' מפתיעה אפילו
עוד יותר מהמהלך התמוה והלא מנומס של עם ישראל. ה' מברך על מהלך זה:
"וַיִּשְׁמַע
ה' אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, שָׁמַעְתִּי
אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ--הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר
דִּבֵּרוּ".
בהמשך ה'
"מתפלל" שהלוואי שכך ימשיכו בני ישראל לעבדו, באותו "לב":
"מִי-יִתֵּן
וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי--כָּל-הַיָּמִים:
לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם".
והמעמד
מסתיים באמירה:
"לֵךְ, אֱמֹר
לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם".
משה נשאר עם
ה', ובני ישראל חוזרים לאהלים. אכן נראה מפתיע. ניתן לומר שה' לא סימן לבני ישראל איפה
לעצור, הוא חיכה לראות מתי זה יקרה מבחינתם. יש כאן הבנה מעמיקה כיצד ה' פונה
אלינו, וגם הבנה, מי אמור לקבוע מתי לעצור, מי אמור "לקבוע את החוקים".
אנחנו רואים שעם ישראל הגיע לאיזה קצה,
וכמו שהמדרש אומר, המפגש עם ה' במעמד הר סיני גרם לנשמתם של בני ישראל לפרוח.
עם ישראל באמת הלכו צעד אחד יותר מדי, לאחר שפרחה נשמתם, ואז הבינו
שהם חייבים לעצור. אם היו עוצרים את ה'
מתוך עצלות או חוסר מחוייבות, תגובת ה' היתה אחרת, אבל הדגש הוא שחובת ההבנה מתי
לעצור היא עליהם. ה' מבחינתו היה ממשיך, וזה בעצם חלק מהמבחן. המפגש עם ה', וגם המפגש עם התורה הוא מפגש
עצום, ומטלטל. אי אפשר בלעדיו. אבל הוא גם מסוכן, כי מדובר במפגש אמיתי, שכאשר
הוא קורה, כל השאר הופך ללא חשוב. וזו סכנתו, ולכן בני האדם מפחדים ממנו,
ומהשפעותיו.
הראשון שפרץ לנו את הדרך בסוג מפגש כזה
היה אברהם אבינו, שהבין בסופו של דבר שיצחק צריך להשאר בחיים ולא להעקד, למרות המפגש
עם ה'.
במשך תקופות רבות, ואפשר לומר שגם היום, חזות הדת מתפרשת לרוב כהתנגדות כמעט מוחלטת לחיים הרגילים, להגיון השפוי, ולטעם הטוב. תיאור מעמד הר סיני נותן נקודת התייחסות עוצמתית אך מדוייקת יותר – האתגר הוא לדעת איפה לעצור, כדי שהמפגש באמת יקרה. כנראה שהדרך הנכונה לממש את המפגש העוצמתי הזה, היא "לפרוש" אותו לאורך הזמן, כדי שיתקדם בהדרגה, ולכן בעצם גם "לפרוש" את המפגש הזה באדם, לפי תקופות חייו הייחודיות לו, כישלונותיו והצלחותיו.
