טז' אלול, תשע"ד, 11.9.2014
גיליון מס' 425
פרשת כי תבוא
האם ניתן לחייב להיות
ב"שמחה"?
מאת יואב איתן, קבוצת יבנה
בפרשת
"כי תבוא" מלמד משה רבנו על ברכות וקללות וקושר אותם בקיום המצוות
(דברים כח/א-ב, טו):
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ
תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ.. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה
וְהִשִּׂיגֻךָ.. וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ.. וּבָאוּ עָלֶיךָ
כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ"
בפירוט
העונשים הכבדים מגלה משה כי הקללות יחולו מסיבה שונה (שם כח/מה-מז):
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל
הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ.. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ
אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
מדוע
חוסר בשמחה יגרום לעונשים כל כך כבדים? ובעצם היכן נצטווינו ב"מצוות על"
של חיוב שמחה שבלעדיה יגלה עם ישראל מארצו? כיצד ניתן לצוות על "שמחה" לאורך
כל החיים? האם שמחה אינה הרגשה זמנית
התלויה במצב זמני כמו תחושת סיפוק נפשי, כספי או גופני?
מעיון
והעמקה בדברים ניתן להבין כי משה רבנו מחדש בדבריו אלו את הצורך בהתבוננות שונה על
כל החיים, בראייה של שמחה על המציאות כולה:
מצוות
השמחה - הציווי המוכר על שמחה, מופיע כשייך לחגי
שבועות וסוכות: "וְעָשִׂיתָ חַג
שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ.. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ... חַג
הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים.. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ
שָׂמֵחַ" (דברים טז/ט-יד)
אך
ישנו גם צווי שמחה נוסף, ואותו התורה קושרת דווקא למצוות הביכורים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ.. וְשָׂמַחְתָּ
בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ
וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
(שם
כו/י-יא)
התורה
שוללת שמחה שמדגישה רק את סיפוק ה"אני" ומילוי
צרכי ה"עצמי". שמחה אמיתית ניתן לקיים רק בשיתוף אחרים, רק באירוע בו
ייטלו חלק הגרים שבחברה, וגם הלויים העוסקים בעבודת הקודש ובדאגה להמשך הנחלת
התורה בעם ישראל. אך במצוות השמחה מדגישה התורה היבט נוסף. מצווה השמחה אינה תלויה
בהצלחה כלכלית, והאדם מישראל מחויב להודות על "כל הטוב" בכל שנה, גם
בשנת בצורת והפסדים כלכליים.
וכך
מבארים האמוראים את המקור לשמחה מיוחדת זו:
אמר
רבי אבין, אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום (בעצם החג – י.א) אם בהקב"ה, בא
שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך" - בקב"ה, "בך" בישועתך,
"בך" בתורתך, "בך" ביראתך. (שיר השירים רבה א
ד"ה ג),
יתכן
שהמקור למדרש נמצא במצוות הביכורים עצמה, בחלק הנקרא "הגדה":
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן
אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה'
אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (שם כו,ג)
ה"הגדה"
אינה תיאור היסטורי של הקמת העם או הכרזה על מקום המגורים – זו הבעת תודה על הזכות לגור בארץ
ישראל, על הזכות להימנות על עם אשר החל את דרכו בבית מרוחק של "ארמי
אובד", על הזכות לשמש חוליה בשרשרת הנמשכת של עם אשר החזיק באמונתו למרות
צרות רבות. זו תודה על הקשר המיוחד עם הקב"ה.
נמצאנו למדים כי השמחה
מקורה בהכרת תודה לקב"ה, מקור חיותינו. הכרת התודה היא הסיבה לשמחה, לכן היא
"מצוות על" ומכאן חשיבותה המכרעת לקיומו של עם ישראל.
על הקשר המיוחד שבין
הכרת תודה לקב"ה והשמחה לימד גם נעים זמירות ישראל:
"מזמור
לתודה הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה.. באו שעריו בתודה
חצרתיו בתהלה".(תהילים ק/ד),
בברכת שנה טובה
