ז' תשרי, תשע"ד, 1.10.2014
גיליון מס' 428
ערב יום כיפור תשע"ה
על הדרכים לשבירת גזר הדין
מאת מרדכי גילה, קיבוץ
לביא
אחריות
האדם למעשיו ויכולתו או חובתו להשתנות עומדות ביסוד ראיית האדם אצל רוב הוגי הדעות
במסורת היהודית, אם לא אצל כולם. ומהאחריות נובע הצורך בשיפוט, בעמידה מול בית דין
של מעלה ומול בית דין של עצמו, בכל החלטה ובכל מעשה של האדם.
על
פי התלמוד במסכת ראש השנה אדם נידון כל יום (אליבא דרבי יוסי), או כל שעה (אליבא דרבי נתן). יש בכך סכנה משום שמי
שחי כל יום וכל שעה תחת עין בוחנת ושיפוטית של עצמו ושל בוראו עלול להגיע לכדי
שיתוק. איך אפשר להכריע בין שני ערכים מנוגדים בלי לטעות או לחטוא, אפילו בחיי
השגרה הקטנוניים? האם לא ברור כי כל אחד מאיתנו נכשל מידי פעם בשיקול הדעת ועושה
מעשה שבראייה לאחור אינו ראוי? כיצד אדם יכול לפעול ולהתקדם אם מחובתו להעביר על
עצמו ביקורת בכל רגע נתון?
הקושי
שבחיים תחת איום תמידי, כאשר כל קיר נטוי מזכיר את עוונותיו של האדם, והידיעה שכל
רגע ורגע בחיים עשוי לחרוץ את גורלו של האדם, עלולים להפוך למשא כבד מדי ולגרום
לאדישות ולעיסוק בקטנות ובהוויית הרגע. לא בכדי טוען התלמוד שיש סתירה בין תפיסת
הדין המתמיד לבין התפילה האומרת שבראש השנה ייכתבון וביום כיפור ייחתמון. יום
כיפור על אימת הדין שבו, בא אולי כדי לשחרר אותנו מעיסוק תמידי ומופרז במצפון
ובשיפוט עצמי במשך השנה. עלינו לחיות ולפעול כמו שקבענו לעצמנו, ולשאול את השאלות
הכבדות רק פעם בשנה.
ובכל
זאת קשה להשלים עם הדטרמיניזם של "מי יחיה ומי ימות", ובעת צרה אנחנו
מתפללים וזועקים מתוך תקווה שאי שם יש מי שמקשיב לנו, ושניתן לעורר בו רחמים,
וחזקה עלינו שחרטה ותשובה מכפרות מיד, גם טרם בוא יום הכיפורים.
חכמי
התלמוד מציעים כמה אפשרויות כדי לפתור את הסתירה.
אחת
מהן נמסרה בשם ר' יצחק: "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר
דין". הביטוי "יפה צעקה" משמעותה ככל הנראה שהצעקה מועילה. ניתן
לחזק זאת גם בדברי ר' יצחק במסורת אחרת: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של
אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה". בכך מבטל ר' יצחק בעצם את
משמעותו של גזר הדין, כי ניתן תמיד לשנות אותו אם מתפללים או חוזרים בתשובה. אם כך
הוא, שוב חזרנו לקושי שבהתמודדות יום-יומית עם מצפוננו משום שלכאורה כבר נגזר הדין.
רק מי שאדיש ולא בוחן את דרכו נתון לגזר הדין ועבורו אין זה משנה אם הוא ניתן בכל
יום או רק פעם בשנה.
נסיון
נוסף להבין את התקוות שאנו תולים ביכולת התפילה לשנות את גזר הדין בכל יום מצוטט
בידי בעלי התוספות: "שונה תפילת הרבים מתפילת היחיד". יש בכוח הציבור
המתפלל ביחד לקרוע את גזר הדין, מה שאין כן בתפילת היחיד. מניין לכוח זה של
הציבור? מדברי הראי"ה קוק בפירושו לתפילה ניתן להבין כי בתפילת הציבור נמחק
או נדחק הצידה ייחודו של הפרט, ובמקומו מתבטא המכנה המשותף של כל הנאספים:
אנושיותם. כאשר ציבור מתאחד במעשי חסד זה כלפי זה, במוסר ובתפילה משותפת, משתכללת
הבריאה בהשלמת האידיאה של האנושות, ומכך נובע העקרון שרק בציבור ניתן לומר קדושה (זו
פרשנות אפשרית אחת של דבריו רבי הפנים).
אם נאמץ רעיון זה לדיון על שבירת גזר הדין נוכל לומר שהאנושי והמוסרי, האחווה האנושית והחסד, עומדים כנגד כל גזר דין. האדם כפרט יכול להיות יוצר, הוא יכול להגיע להישגים גדולים ומרוממים, אבל רק כחלק מציבור הוא תורם להשלמת הבריאה. רק כחלק מציבור הוא יכול להידמות לבורא ולשופט קובע הגורלות.
הדיון מבוסס על אמירות חז"ל במסכת ראש
השנה דף טז'.
