י"ג חשון, תשע"ד, 6.11.2014
גיליון מס' 432
פרשת וירא
לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה
אֶת-בָּנָיו ... לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
מאת אריאלה ביגמן, קיבוץ מעלה גלבוע
בפרשת
וירא אנו פוגשים את אברהם בכמה אירועים מכוננים. בבשורת הולדת יצחק, במאבק על סדום,
גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. בסיפור העקידה אנו פוגשים אברהם כמופת של ציות לצו
האלוהי. אך זה אינו הדימוי היחידי של אברהם. התורה מספרת רבות על אברהם כיוזם
ומגיב מול האירועים מסביבו. סיפור הפיכת סדום ועמורה הוא ייחודי בכך שאנו פוגשים
את אברהם כמגיב לתוכנית האל. הקב"ה פותח לו פתח ליוזמה זו:
"ה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי
מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל,
וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה
אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה
וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו".
(יח, יז-יט)
ואברהם מנצל את הפתח שניתן לו: "ויִּגַּשׁ אַבְרָהָם,
וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ
חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם,
לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית
צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ,
לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (יח, כג-כה).
המקרא מציג את אברהם כאדם שמוכן "להתחצף" מול בורא עולם על מנת
להציל את תושבי סדום ועמורה. אברהם מעז לדרוש מא-לוהיו ולבחון מחדש את
מידתיות העונש. "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם... אוּלַי
יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים" (יח, כד;כח). אברהם מבין שהוא חרג מהמקום הטבעי של בר אנוש: וַיַּעַן
אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר
וָאֵפֶר (יח,כז).
הדברים חזקים ונוקבים אך בעל מדרש רבה לא הסתפק בתיאור המקראי ובחר
לתת לשיח פנים חדשות: "אמר
ר' אחא נשבעת ואמרת שאינך מביא מבול לעולם, מה את מערים על השבועה, מבול של מים לא תביא אלא מבול של אש, אם כן לא יצאתה
מן השבועה, אמר ר' לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. אם
עולם אתה מבקש אין דין,
ואם דין תבקש אין עולם.
את תפיס חבלה בתרין ראשוי, (אתה תופס חבל בשני ראשיו) בעית עלמא ובעית דינא, (אתה רוצה עולם ורוצה דין) ואין לית אנת מותרה
ציבחר לית עלמא קאים, (ואם אין
אתה מוותר מעט אין העולם עומד). אמר לו הקדוש ברוך
הוא אברהם אהבת צדק (תהלים מה,ח) אהבת לצדק את בריותיי ותשנא רשע (תהלים מה) שנאת מלחייבן
על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (תהלים מה) מנח ועד אצלך י' דורות היו ומכולם
לא זכרתי אלא אותך".
מדוע
לא מסתפק המדרש בדברים הכתובים בתורה ומה הוא מוסיף להבנתנו?
בדרשה
הראשונה, של רבי אחא, אברהם טוען כלפי הקב"ה שהוא נשבע בעקבות המבול לא להביא
חורבן נוסף על הארץ, ובהשמדת סדום יש משום הפרת שבועה. בטענה זו אין נימוק מוסרי
אלא טענה של הפרת הברית. לאחר המבול נאמר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ
לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם
רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר
עָשִׂיתִי." (בראשית ח,כא)
ה'
מבטיח לקיים את האנושות לאחר המבול אף על פי שאין האדם ראוי לכך, ולכן אברהם דורש
מהקב"ה לקיים את אנשי סדום רק מתוך המחויבות החד סטרית שניתנה לאחר המבול.
בדרשה
השנייה, של רבי לוי, טוען אברהם כלפי רבש"ע
שאינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו. אם א-לוהים ינהיג את עולמו בדרך
הצדק ובמידת הדין העולם לא יתקיים. רק ויתור על שורת הדין יאפשר לעולם להתקיים.
לכאורה הרעיון ממש מנוגד לדברי אברהם על פשוטו של מקרא "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה
מִשְׁפָּט"? (יח,כה) המבטאים
דרישת משפט וצדק. בדרשה יצירתית ומפתיעה,
רבי לוי קורא זאת לא כשאלה אלא כקביעה "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא
יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"! אברהם דורש ששופט כל הארץ לא יעשה משפט אלא ינהג
במידת הרחמים.
כאשר
מתבוננים בשתי הדרשות כאחת, אברהם אינו תובע צדק מוחלט או אפילו מידתיות של העונש,
אלא קיום האנושות מתוך מחויבות לברית וחסד אלוקי לברואיו. בהתאם לכך ניתן לפרש את
דברי ה' על אברהם: "כִּי
יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו,
וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח,יט), כצדקה
ומשפט במובן של חסד ורחמים ולא במובן של עשית דין צדק.
ממדרש זה נוכל ללמוד שהדרך לקיום חברה ראויה
אינה מתמצת רק באמות מידה של דרישת הצדק המוחלט, אלא במחויבות לברית שבינינו ובהבנה
שיש לוותר על דרישה צודקת מתוך מידת החסד והרחמים.
