כ"ז חשון, תשע"ה, 20.11.2014
גיליון מס' 434
פרשת תולדות
"שְׁנֵי גֹיִים
בְּבִטְנֵךְ"
מאת יוחנן בן יעקב, קיבוץ כפר עציון
"וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ
וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים
בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ"
(בראשית כ"ה, כא-כד) .
לימוד תורה תובע מפעם לפעם שילוב הומור, מבט קליל
ומבודח. החרדים במזרח אירופה נהגו לפרש פסוקים אלו, על דרך ההומור: רבקה אִמנו חשה
סערה ברחמה: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רש"י
פירש, על פי חז"ל: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה... יעקב רץ ומפרכס לצאת.
עוברת על פתחי ע"ז עשיו מפרכס לצאת" (בר' רבה סג,ו). בימי האבות לא
הכירו מכשיר אולטרא-סאונד ולכן רבקה לא ידעה שהיא נושאת ברחמה תאומים. לפיכך הבינה
את ההתרוצצות בבטנה כנטייה של העוּבר לקפוץ גם לבתי מדרש וגם לבתי תרבות של
נוכרים. גילוי זה הביא אותה לחרדה גדולה, היא קראה בייאוש: "אוי ואבוי, אני
נושאת ברחמי 'מזרוחניק'"! השיב לה הקב"ה: אל דאגה ברחמך שני עוברים. על
כך הגיבה רבקה: "מוטב שני גויים מ'מזרוחניק' אחד"!
בדיחה טובה משקפת ראיה מפוקחת, מחודדת ומעמיקה של
המציאות. במקרה זה אִפיינו החרדים נכון מאד את "המזרחי" = הציונות
הדתית. בדיחה ארסית שהציבה בחדות ובבהירות את ההבדל עמוק בין החרדים
לציונים-דתיים. נאמני הציונות-הדתית רואים ערך יהודי-תורני בשילוב חיי תורה עם
התרבות המודרנית, ככל שאינה סותרת את ההלכה. כך נהגו חז"ל בזמנם ביחסם לעולם
הסובב אותם, וכך הורו לנו גדולי ישראל:
בדברים נפלאים הבחין הראי"ה קוק כי שלושה
כוחות נאבקים בכל אדם ובכל לאום, במיוחד ניכרת נוכחותם בכל יהודי ובעם ישראל: הקודש
= האורתודוכסיה (התורה); האומה = הלאומיות (הציונות) והאדם -
הליברליזם, ההשכלה (המודרנה). הלאומיות - הציונות, אומר הרב: "חפצה
להכיר לטובה את אשר קלטה מרושם רוחם של עמים אחרים". הליברליות "דורשת
את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד". העובדה שקלטנו מן הגויים לאומיות וליברליזם, אין בה כל
פגם או פחיתות. אלו הוויות יסוד בנפש כל אדם ובמיוחד בכל יהודי. רק השילוב העמוק
בין שלושת הכוחות הללו מבטיח חיים ראויים. מציאות בה כוחות אלו מתפצלים ונאבקים זה
בזה, מבטיחה חיים אומללים (אורות התחייה, י"ח).
הרב צ"ה קלישר, ממבשרי הציונות, ביסס את דרכו
גם על מה שהתחולל בימיו בקרב הגויים באירופה: "למה אנשי איטליה ושאר
מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם? ... ואנחנו נעמוד מרחוק" (דרישת ציון,
פתיחה, מהדורת י' עציון, תשס"ב, עמ' 25). "שימו נא לב מה עשו אנשי
איטאליען, עַם פולין, מדינת אונגארין (הונגריה), אשר השליכו נפשם מנגד,
כספם וזהבם ... עבור שֵם נחלת ארצם" (שם, חתימת מאמרים, עמ' 167). הרב
יהודה אלקלעי, אף הוא ממבשרי הציונות, הושפע מאד מההתעוררות הלאומית בארצות הבלקן,
שם כיהן כרב, מהם שאב השראה להתעוררות הציונית-דתית שלו.
לא בכדי בחר מייסד הציוניות-הדתית –
"המזרחי", הרב יעקב יצחק ריינס, לייסד שנתיים לאחר מכן (תרס"ד,
1904), ישיבה תיכונית, בה למדו מלכתחילה לימודי קודש יחד עם לימודי חול. הייתה זו
פריצת דרך נחשונית, הרב ריינס ראה בכך שלב נוסף בכינון ציונות-דתית.
בשנים האחרונות התפרסמו כמה ניסיונות להגדיר מי הוא
"ציוני-דתי", מה גבולות "הציונות-הדתית". מבין ההגדרות
המלומדות, אני מעדיף את ההגדרה החרדית, פשוטה, בהירה וחדה כצאת השמש בגבורתו. ציוני-דתי
אינו כל מי שאומר הלל ביום העצמאות, מי שמייחס ערך יהודי למדינה ולצה"ל וגם
לא כל חובש "כיפה סרוגה" ומי שסורגת אותה. אלו תנאים חשובים מאד
המאפיינים "דתי-לאומי". אימוץ מרכיבים מהותיים מהעולם המודרני,
יחד עם נאמנות מוחלטת לתורה, להלכה, הוא בעיניי "נייר הלקמוס" המזהה
"ציוני-דתי". מתוך שילוב מופלא ומורכב זה נובעת תפיסתנו
הדמוקרטית, היחס לנוכרי, לאישה, ל"גלויי הראש", לתרבות ולמדע, למחקר
ולהשכלה, למדינה ולחברה.
רבקה נחרדה מהשילוב
המסוכן, החרדים נחרדים מההתמודדות עם החיים המודרניים במלוא הווייתם. אנשי הציונות-הדתית
נאמנים להנחייתו של רבנו בחיי, בעל "חובת הלבבות": "מִן
הַזְּהִירוּת שֶׁלֹּא תַרְבֶּה לְהִזָּהֵר".
