י' שבט, תשע"ה, 29.1.2015
גיליון מס' 444
פרשת בשלח
סיפור הצלחתה של יציאת מצרים
מאת דודה זהבי, קיבוץ סעד
בני
ישראל באים מצרימה – יעקב, בניו ונכדיו על משפחותיהם, "וַיָּבֹאוּ,
אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מו,כח), שבעים נפש. ארץ גושן היא אזור בצפון מצרים,
בצד המזרחי של דלתת הנילוס. אחת הדרכים הראשיות בין ארץ פלשתים ומצרים, עוברת דרך
ארץ גושן, מקום מושבם של בני יעקב.
בסוף
ספר בראשית מספרת התורה: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי
שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה". כבר כאן מקדים הכתוב את
אפרים למנשה. בני אפרים מובילים עוד בחייו של יוסף. בפסוקים האחרונים של הספר מגלה
יוסף לבני ישראל "פָּקֹד
יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה"
(יג,יט).
בני אפרים מונים את השנים דור אחר דור על פי נבואת סבם יוסף. כשלפי חשבונם מגיע הזמן, הם מחליטים לצאת. הם מנסים להשתחרר בדרך הקצרה ובוחרים ב – "דרך ארץ פלשתים" (יג,יז), אולם דרך זו נשמרת הן על-ידי הצבא המצרי והן על-ידי צבא הפלשתים. התוצאה הבלתי נמנעת היא הרג רב וחזרה למצרים. סיפור זה לא מסופר במפורש בתורה, אך הפרשנים מציינים זאת. בנימין סלנט, ידידי בקיבוץ סעד, כתב על כך במאמרו 'ואתם תחרישון': "לסיכום אפשר לומר שיש בידינו רמזים ברורים בנ"ך (תהילים, הושע, דבהי"א) לאירוע מיציאת מצרים שלא נזכר בתורה."
על משה בארמון מלך מצרים כתוב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". יותר משלושים שנה חי בארמון, וכשנאלץ לברוח הגיע אל יתרו כהן מדין, וגם שם שהה יותר משלושים שנה. כל הזמן הזה היה בקשר עם אחיו אהרון וממנו קבל מידע על מצב בני ישראל במצרים, וממנו קיבל את המסורת שנשמרה באדיקות ואת השבועה שהשביעו יוסף. למסקנה זו קל להגיע אם נזכור שביציאת מצרים משה לוקח את עצמות יוסף "כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (יג,יט). על רקע זה של קשריו ודאגתו, זוכה משה להתגלוּת, ובין הדברים נאמר לו בסנה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹוהים עַל הָהָר הַזֶּה (ג,יב).
פרשתנו פותחת במילים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם". האם יתכן שפרעה מחכה שהעם יחזור כפי שחזרו בני אפרים? התשובה היא כן, ולכן היה צורך לעדכן את פרעה בשינוי המפתיע: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם". העם שינה כיוון בניגוד לכל הציפיות המצריות.
גם משה, כבני אפרים, רצה להוביל את העם בדרך ארץ פלשתים אך להפתעתו, על פי הנחית ה', הוא מוציא את העם בדרך אחרת. הוא פונה דרומה על מנת לא לחזור על טעות העבר ובמטרה לעבור בהר הא-להים בתחום מדין.
מדין היא מרחב גדול מאד שכלל את חצי האי סיני, הנגב ומזרחה. האוכלוסייה הייתה מורכבת משבטים רבים. חלקם היו רועי צאן ונדדו במדבר מרחקים עצומים למקום מים ומרעה, וחלקם העבירו שיירות ממזרח למערב.
"וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יד,ח). התכנון הצבאי המצרי היה להחזיר את העם המוקף ממזרח על-ידי הים, ממערב ומאחור על-ידי צבא מצרים. התכנון המצרי היה טוב אלא שהוא לא לקח בחשבון את הסיוע שהעם יקבל: "כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (יד,25).
"וַיַּרְא
(מלשון ראייה) יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה
אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ
(מלשון פחד) הָעָם אֶת ה' ; וַיַּאֲמִינוּ בַּה'
וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". (יד,לא)
לסיכום, מה שהביא, לעניות דעתי, לכך שהעם ציית ציות עיוור לצו ה', ומה שסייע להצלחתה של יציאת מצרים, כנגד כל הסיכויים, היא הציפיה המוטעית של המלך החדש במצרים. הוא כנראה למד מניסיון שבט אפרים, וציפה שהעם יחזור. בנוסף סייעה כמובן ההיכרות המוקדמת של משה עם "המקום" תרתי משמע, הר הא-לוהים במדבר.
