י"ז שבט, תשע"ה, 5.2.2015
גיליון מס' 445
פרשת יתרו
מתן תורה – בין ריחוק וקרבה לפני ה'
מאת נח חיות, קבוצת יבנה
מתן
תורה בסיני מתאר את ההתגלות החשובה ביותר בתולדות ישראל. עם שלם עומד נרגש תחת ההר
לשמוע את דברי הא-להים ולקבל תורה. מתן תורה נחשב לאירוע מכונן הן בגלל תוכנו של
האירוע, קבלת תורה בכלל ואת עשרת הדברות בפרט, והן בגלל הצורה. "וַיְהִי
קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ
בְקוֹל" (שמות יט 19) "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת
וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן (שמות כ 15).
הוגים רבים בימי הביניים ראו במתן תורה את ההתגלות החשובה ביותר. מתוכם בולט ריה"ל
שמעמיד את ההתגלות של מתן תורה כבסיס האמונה שאינו ניתן לערעור (כוזרי).
ניתן
להבחין בשתי גישות שונות לתיאור ההתגלות. האחת אכן מדגישה את נוראות המעמד ואת
ייחודו: אש, עשן וברקים, מראות וקולות שלא ניתנים להכלה עד שבני ישראל היראים עד
מוות, דורשים לסגת מהמעמד – גישת "קירבה". לעומתה, גישה אחרת תנסה
להחליש את המעמד, להרחיק אותו, להשתית אותו על שמיעה בלבד ולהפוך את המראה המוחשי
להתגלות מופשטת - גישת "ריחוק".
שתי
הגישות גם יחד מופיעות בהקדמה למתן תורה שבספר דברים פרק ה':
(א)
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת
הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם
וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (ב) ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ
בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי
אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד) פָּנִים
בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) אָנֹכִי עֹמֵד
בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם
מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (הגישה הראשונה, מוצגת
בגופן המודגש ואילו השנייה מודגשת בקו תחתון). ההצמדה של שתי הגישות זו לצד זו
יוצרת אי בהירות שמתבטאת אף במבנה הפסוק, בו המילה המסיימת "לֵאמֹר"
נשארת בודדה ויש לחברה לאחור: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר
מִתּוֹךְ הָאֵשׁ לֵאמֹר. כך אכן מפרש אבן עזרא: ומלת "לאמר" דבקה
עם "דבר ה' עמכם בהר מתוך האש"... לאמר". פרשנות זו מבליטה
את הזרות של הגישה המרחיקה, זו שמציבה את משה בין ישראל לה' במיקומה הנוכחי.
הגישה
המרחיקה משתקפת בכתובים נוספים כמו בדברים ד' העוסק בעיקר במלחמה בעבודה זרה. הפרק
חוזר אל סיפור מתן תורה תוך הדגשת מה שלא היה בו: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם
שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (פס' 12) "כִּי
לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ
הָאֵשׁ" (15).
המתח
בין קרבה וריחוק ביחס לאל הוא אחד מהחשובים בבניית האמונה, הן בעבר והן בימינו
אנו. קרבה מוגזמת נתפסת כמסוכנת ואסורה. היא מביאה להגשמת האל והיא ממאפיינה של
העבודה הזרה. הליכה אחורה אל ההפשטה המוחלטת יוצרת ריחוק, קור ואבדן הקשר האינטימי
אל הא-להים. רבים מבני דורי בקיבוץ הדתי חונכו על הגישה המרחיקה, הלא-חסידית,
הרציונאלית. היו אלה ימיה האחרונים של התקופה המודרנית, המדעית. בעשרות השנים
האחרונות אנו חוזים בשיבתה של המיסטיקה, הקבלה והניאו-חסידות. אלה ימיה היפים של
הגישה המקרבת. צעירים מבקשים לחוש, להרגיש, לחוות. הקרבה והריחוק יוצרים יחד שיווי
משקל דינאמי המאפשר לחפש את המרחק הנכון אל מול האל. דומה ששולי רנד מיטיב לבטא
זאת בשירו המרגש. הוא מתאר את מחפש הקירבה ואת הקהל מסביב שמעדיף את הריחוק:
