כ"ד שבט, תשע"ה, 12.2.2015
גיליון מס' 446
פרשת משפטים
חובות וזכויות בחברה מתוקנת
מאת הרב ירון בן דוד, בארות יצחק
המשפט
אינו צריך להתחשב ברגשות. כללי הפסיקה צריכים להיות קרים ואחידים. כך נאמר
בפרשתנו: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (כג,ג). לאדם עני אין
זכויות יתר. כולם שוים בפני החוק.
ובכל
זאת, התורה מצוה את המַלוה: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד
בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּה,ּ הִוא
שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" (כב,ה). זהו טיעון מאוד לא
משכנע מבחינה משפטית: האם זו בעיה שלי? הרי זה המשכון של ההלוואה שלי, ואם הוא
הגיע לעוני כזה, שילך לבקש צדקה או תקציב רווחה, אבל למה אני – כמלוה – צריך לדאוג
במה הוא ישכב?
התשובה
היא שהחוקים והמשפטים בתורה אינם כמו החוקים במדינה 'מתוקנת'. החוק המודרני מבוסס
על זכויות. לכל אדם יש זכויות, והחוק מתערב רק כשאדם פוגע בזכויותיו של אחר.
התורה, לעומת זאת, אינה מבססת את החוק על זכויות אלא על חובות. אין
זכות לעני לקבל הלוואה, אבל העשיר חייב להלוות. אין זכות לזקן שאקום מפניו, אבל זו
חובתי. אין זכות של האדם שאיבד חמור שאני אשיב לו אותו, אבל לי אסור להתעלם.
על
רקע זה צריך להבין את הפסוק: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ. וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת
נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כג,ט). אנחנו,
ממרחק של שלושת אלפים שנה, אולי לא שמים לב להשוואה המצמררת הזו, אבל זו אמירה
מקוממת מאוד לכל מי שחווה את השואה הנוראה במצרים. משה מדבר אל ניצולי אותה שואה
ואומר להם: אתם הייתם גרים במצרים, אז אתם ודאי מבינים לנפשם של הגֵרים בארץ...
כשאנחנו היינו במצרים, פרעה שיעבד אותנו, עינה אותנו באכזריות והטביע את ילדינו
ביאור. האם אפשר להשוות את מעמד הגֵר בארץ ישראל למעמדנו כגרים במצרים? אנחנו
מצווים לדאוג לכל מחסורו של הגר, הוא מקבל מאיתנו צדקה ומעמד מכובד, הוא אינו
משועבד וודאי שלא נרצח על ידינו, ובכל זאת התורה משווה בין המצב שלנו במצרים למצב
של הגֵר בארץ ישראל!
התשובה
היא שההשוואה אינה במה שעושה בעל הבית, אלא בנפשו של הגר. כמובן שאין דמיון בין
פרעה במצרים לבין בני ישראל בארץ כנען. אך הנפש הגלותית של ישראל במצרים, זו שאינו
מסוגלת להרים ראש כנגד המצרים, היא אותה נפש שיש לבעלי המעמד הנחות בכל מקום ובכל
זמן בעולם. התורה אומרת לנו שניזכר איך הרגשנו במצרים, כדי שנבין איך הם
מרגישים כיום. אם נצליח לחוש כלפי הגרים אמפתיה אמיתית, אפשר גם למנוע עוולות
מוסריות כנגדם.
התורה דואגת דוקא לבני המעמדות הנמוכים: העני שלווה כסף, הגֵר, והיתום והאלמנה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כב,כא-ב). בלשון המודרנית אלו הם המובטלים, העובדים הזרים, ומקבלי הקצבאות למיניהם. אבל דרכה של התורה אינה לומר שזכותם לקבל את הקצבה, המשכורת, או התנאים הסוציאליים. התורה אינה מדברת בלשון של זכות. התורה אומרת שזו חובתנו לדאוג לכך שהם מקבלים את זה. המעביד חייב לשלם את שכרו, כי אם העובד יצעק אל ה', הוא ישמע אותו. לא בגלל שזה מגיע לו, אלא בגלל שהמעביד לא קיים את חובתו.
יכול להיות שהמינוחים שלנו צריכים תיקון. אולי צריך להפסיק לדבר על מה שמגיע לנכים או למובטלים, אלא על מה שחברה מתוקנת צריכה לדאוג שיהיה להם. זה לא בשבילם, אלא בשבילנו. כדי שאנחנו נהיה חברה טובה יותר, צריך למגר את העוולות האלה.
ומי יתן ובזכות תיקון העוולות החברתיות האלה, נזכה באמת להשרות שכינה בתוכנו, ולהמשיך מפרשת משפטים לפרשת תרומה – שבה אפשר כבר לבנות משכן לה' בתוכנו.
