י"ח אייר תשע"ה, 7.5.2015
גיליון מס' 457
פרשת בהר
שני פנים לשמיטה
מאת הרב אלישע
פיקסלר, שדמות מחולה
פרשתנו
פותחת במצווה הכל כך אקטואלית לשנה זו – מצוות השמיטה.
וַיְדַבֵּר
ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ,
שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ;
וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה
לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע,
וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ
לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ,
וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל. (ויקרא
כה, ג-ז)
עיון
בפסוקים המוכרים מעלה תמיהה מסוימת: דווקא
מילה אחת שכל כך מתבקש שתופיע שם, אינה נמצאת וזו המילה: "שמיטה"!!
התורה הרי מכירה מילה זו, וניתן ללמוד זאת מהכתוב בפרשת משפטים: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים,
תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה
וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה;
כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ" (שמות כג,י-יא).
אם
כך, מדוע כאן, בפרשה שלנו, המילה שמיטה מוחלפת במילה "שביתה"?
נראה
כי שני השמות השונים למצווה זו מבטאים שני היבטים של המצווה, ונתחיל דווקא מעיון
בפסוקי פרשת משפטים שהובאו לעיל.
ניכר
הן מהפסוקים עצמם והן מההקשר בו הם מצויים, כי ההיבט כאן הוא ההיבט החברתי, או
במילים אחרות "מצווה בין אדם לחברו" – וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה
וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה"
(שם). לאדם יש יבול, והוא מצווה להשמיטו מתחת ידיו, וכתוצאה מכך יאכלו האביונים
ואף חיית השדה. וכך כותב בעל ספר החינוך: "לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב
כנותן מבלי תקווה אל הגמול".
לעומת
זאת מפסוקי פרשתנו עולה נימה שונה. כאן המצוה היא מצווה שבין אדם למקום. כאן
מצווים לאי- עשיית מלאכה, כי צריך לשבות לשם ה'!! כאן המצווה העיקרית היא לשבות
כמו ששובתים כל איש ביום השביעי.
לא פלא איפה שבהמשך הפרשה עולה הנימוק: כ"ִּי
לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כה,כג). המסר הוא שהארץ
אינה שלנו, אלא של ה'!
וכך כותב האברבנאל: "ארץ ישראל נבחרת ונחמדת
לפניו יתברך מכל הארצות, כמו שעם ישראל נבחר מכל העמים. ומפני זה רצה הקב"ה כמו
שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, ותעיד על בריאת העולם וחידושו, כך הארץ
הנבחרת תעיד על בריאת העולם וחידושו בשמיטתה בשנה השביעית. ולכן חתם מצווה זו בפרשת
"והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי, ובכל ארץ אחוזתכם
גאולה תתנו לארץ". וביאר בזה, כי הארץ אינה נתונה לישראל בהחלט, כי לה' הארץ ומלואה,
ולכן לא יוכלו למכרה לצמיתות. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו, וייתנו לה גאולה שאם לא
יעשו כן, תבוא עליהם הגלות."
אך
כאן ראוי לדעת כי אין אלו שני טעמים נפרדים, אלא שני טעמים שמשלימים זה את זה. מי
שיודע שהקרקע אינה שלו, הוא זה שגם יתן בקלות. המחשבה כי האדמה היא של האדם מרעילה
את החברה ויוצרת מצב של "נותן ומקבל", במקרה הטוב, ושל חוסר נתינה במקרה
הגרוע. לעומת זאת ההבנה שכולנו גרים ותושבים, יוצרת שוויון ושותפות בין אנשים.
לכן
כולנו מצווים להפקיר את פירות גינותנו בעת הזאת.
בקהילותינו ב"ה משתדלים לבטא את שני ההיבטים של
שנה זו, ומכוחה נמשיך בכל השנים הבאות את עניינה של מצווה זו.
