י"ז סיון תשע"ה, 4.6.2015
גיליון מס' 461
פרשת בהעלותך
הבשר והרוח
מאת ד"ר רחל
רייך, קיבוץ עין הנצי"ב
בסיפור קברות
התאווה יש שני נושאים המופיעים לסירוגין: התאווה לבשר ומשבר ההנהגה, שני נושאים שמתקיים
ביניהם קשר סיבתי.
המעשה דומה מאד
למסופר בספר שמות (טז), עד כי נראה כאילו אין כאן אלא גרסה נוספת של אותו סיפור.
אלא שלא כך הדבר. בעוד תלונת בני ישראל במדבר סין הייתה מוצדקת ונבעה מתוך מצוקה
אמיתית, הרי שכאן יצאה היוזמה מן האספסוף שבתוך בני ישראל, ולא נבעה מצרכים
אמיתיים, שכן לא היה מחסור במזון למחייתם. העם היה שבע הודות למן, שטעמו היה
כצפיחית בדבש ולשד השמן. אך נרגנים וכפויי טובה הם התעלמו מן הנס שחוו מידי יום
באמרם: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ו). המילה
"נפש" היא דו-משמעית. יש בה משמעות פיזית של מושב התיאבון ותאוות
האכילה, כמו בספר משלי יג, כה: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן
רְשָׁעִים תֶּחְסָר", וכן במקומות נוספים, אך יש בה גם משמעות רוחנית של
נשמה או רוח, כגון במושג "מר נפש" או כמו בפסוק: " וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם
אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר" (שמות כג, ט). בני ישראל, המוסתים על-ידי האספסוף, מביעים
תחושת תרעומת במילים כלליות המכסות על מורת רוחם מתלותם היומיומית באלוהים. משה
היטיב להבין, שדרישת העם לבשר אינה אלא תואנה, וגם אם יספק להם בשר, יעלו דרישה
אחרת. הוא ידע היטב שהבכי והגעגועים לבשר, לדגה, לקישואים ולאבטיחים, לחציר,
לבצלים ולשומים של מצרים אינם בשל דרישת הגוף. בכי וגעגועים אלה אינם אלא כיסוי
לרצונם לשוב לחיים נטולי דרישות מוסריות, ללא צורך לחיות חיי רוח, ללא חזון
ואידיאולוגיה, וכאמור, ללא תלות באלוהים. גם בהליכתם במדבר, " עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:" (במדבר ט, יח). ישיבתם
והליכתם תלויה בענן! העם מתגעגע למוחש, למוכר ולבטוח, גם אם היו אלה שבט נוגשים
ועבודת פרך. לא מצוקה פיזית הציקה לבני ישראל, כי אם הנהגה שהייתה רוחנית כולה,
ודרשה מהם אמונה וחזון שהיו למעלה מכוחם. לא ללחם שמים שעינו כעין הבדולח הם
שואפים, אלא למזון ארצי, פשוט וגס. שני סוגי המזון המנוגדים האלה יש בהם ערך
מטפורי באשר לסוג החיים שבני ישראל שואפים אליו. הכמיהה למצב שהיה במצרים בעצם לא
הייתה נעוצה במרכיבי התפריט, אלא בחיים המשוחררים מדרישות רוחניות.
א-לוהים מגיב על התאווה לבשר על-ידי האצלת רוח. נושא
הרוח ישתלב מעתה בנושא הבשר וילחם בו: "וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ
שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ
בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". (יז).
"וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל
מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי
כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: (כה). וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי
אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם
הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה"
(כו). יהושע נזעק מפני מה שנתפש כערעור בסמכות הנהגתו של משה. אך משה מגיב
במפתיע: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם
ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (כט).
בסופו של דבר, בני ישראל יאכלו בשר שתביא הרוח: "ורוּחַ
נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה"
(לא).
איזה לקח יכולים אנו להפיק מסיפור זה לזמננו ולחברתנו?
ראשית, שניזהר מפני מסיתים
למיניהם, מארגני הפגנות בתואנות שווא על-מנת לערער את ההנהגה. ושנית, שנדע להעריך
את החסד שנעשה עמנו, את הטוב שאנו זוכים לו, ולא נהיה חלילה כאותם מתאוננים רע באזני
ה'. נשמור על האיזון בין הבשר לרוח.
