דף פרשת השבוע - תנועת הקיבוץ הדתי - פרשת כי תבוא תשע"ה - 2015 (474) מאת מורדי שבט

י"ט אלול תשע"ה, 3.9.2015

גיליון מס' 474

פרשת כי תבוא

ביכורים – מעין קרבן מן הצומח

מאת מורדי שבט, קיבוץ ראש צורים

הרמב"ן מסכם את פרשיות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות כך: "הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם..." (כו,טז). למה הרמב"ן רואה בשתי מצוות אלו סיום והשלמה של מצוות התורה? האם יש משמעות מיוחדת למצוות אלו, שנבחרו להשלים את התורה[1]?

בהתבוננות בפרק ג' במסכת ביכורים אנו מבחינים בפרטים מסוימים האופייניים דווקא למעשי הקרבנות, ולא למצוות התלויות בארץ:

1.      הזמנה והקדשה: "כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים" (ביכורים, ג,א) – כבר בתחילת היווצרות הפרי, יש לסמנו כביכורים, פעולה המהווה מעיין הזמנה והקדשה, בדומה להקדשת קרבן.

2.      מעמדות: "כיצד מעלים את הביכורים:  כל העיירות שבמעמד..." (שם, ב') מעלים אותם לפי חלוקת המעמדות שנוצרו עבור עבודת הקרבנות.

3.      שיר ונגינת כלי שיר: "והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים...עד שהן מגיעין להר הבית..." (שם ג-ד).  ודיברו הלויים בשיר – "ארוממך ה', כי דיליתני; ולא שימחת אויביי, לי" (תהילים ל,ב).

4.      הנפה: "וכוהן מניח את ידו תחתיו ומניף..." (שם,ו). לאחר הבאת הביכורים למקדש יש הנפה והקראה/ווידוי, בדומה לסמיכה ווידוי על הקרבן.

אם כן, נראה שחז"ל הבינו שהבאת ביכורים הינה כעין קרבן המובא מן הצומח. נשאלת השאלה למה?

תורת ה' תמימה. בסופה יש מעין סגירת המעגל שנפתח בתחילתה. אנו קוראים בתחילת ספר בראשית על האדם שהושם בגן עדן – "לעבדה ולשמרה". ובהמשך אנו קוראים על קין שהביא מנחה לה'.

"וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה—לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד,ג-ה).

למה לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו? רש"י מפרש "ויבא קין מפרי האדמה - מן הגרוע": מניין לו? רש"י שם לב להקבלה ולאי ההקבלה בפסוקים. בהבל נאמר "מבכורות צאנו" דהיינו מן המובחר, ממיטב (ולשיטתנו, אולי גם רמז למצוות ביכורים העתידית). ואצל קין לא מצינו מקביל לו, אלא "מפרי האדמה", שלא מן המובחר. וכן אצל הבל נאמר "מבכורות צאנו", משלו. יש כאן נתינת עצמו, הזדהות ואילו אצל קין – "מפרי האדמה", ללא שום עניין אישי. לכן לא פלא שה' שעה אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

התורה ומצוותיה נועדו לתקן את האדם. בשחר ההיסטוריה הובא קרבן מנחה מן הצומח, אך לא מהפירות המובחרים אלא מהגרועים. לכן נצטוו ישראל (בסוף ספר התורה) להביא מביכורי וממבחרי הפירות, קרבן מנחה לה'. "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ." (כו,י).  הבאת ביכורים היא המצווה הראשונה בסדר מצוות התלויות בארץ.

בסופו של דבר האדם מישראל מתפלל בווידוי מעשרות, שהיא המצווה האחרונה בסדר מצוות התלויות בארץ: "...שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי--עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ--כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" כו,יט-טו). אנו מבקשים מה' לברך את האדמה אשר נקללה בעבור האדם – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם..." (בראשית ג, יז-יט).

אולי לכן ראה הרמב"ן דווקא בשתי מצוות אלו סגירת מעגל ספרותי מושלם לתורה ומצוותיה.