ב' חשון תשע"ו, 15.10.2015
גיליון מס' 479
פרשת נח*
על מערכת היחסים בין אדם וא-לוהים
מאת יתרו יעקבס, קיבוץ עלומים
הדמות
המרכזית בפרשת בראשית היא: א-לוהים.
הוא
ברא את העולם, והוא קבע את הכללים.
בני
האדם מופיעים בפרשה בעיקר כמי שמפרים את כללי ההתנהגות שלו, החל מחוה ואדם
ש"זכו" לגרוש מגן עדן, עבור לקין שהיה הרוצח הראשון, ובהמשך – דור
המבול. לכן המסקנה
המתבקשת בסוף הפרשה היא:
" וַיִּנָּחֶם
ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ" (ו,ו).
באה
פרשתנו ומביאה "תיקון" לאווירה הפסימיסטית. מכאן
והלאה יש מעין 'שותף' לניהול העולם:
האנושות.
בסוף
פרשת בראשית א-לוהים מגיע למסקנה: " וְכָל-יֵצֶר
מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם"
(ו,ה), ואילו אחרי המבול, כשהדבר הראשון שנח עושה הוא הבאת קרבן, הקב"ה 'מודה'
ששינה כביכול את דעתו על האנושות: " כִּי יֵצֶר לֵב
הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח,כא). והפעם ללא
המילה "רק"!
מעניין
גם לראות, שכהכנה למבול א-לוהים נותן לנח הוראות בלתי אפשריות: "עֲשֵׂה
לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר... שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ
הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ... וּמִכָּל-הָחַי
מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה..."
(ו,יד-כא).
איך
נח, עם מה שעמד אז לרשותו, אמור היה לבצע את כל זה?
את
התשובה לכך ניתן ללמוד מההמשך. פעמיים כתוב: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל
אֲשֶׁר צִוָּה אֹתו..." (ז,ה) והמשמעות היא שהוא לא עשה
את "כל" מה שציווה אותו א-לוהים אלא ככל אשה ציווה אותו, כלומר כמיטב
יכולתו. ובנוסף, בשעת האפס, כאשר בא הזמן לבצע את הכניסה לתבה, כתוב " שְׁנַיִם
שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ" (ז,ט) כלומר באו
לבד! זהו
ביטוי לשותפות הנפלאה בין בורא העולם ובין בן אנוש!
גם
ביציאה מן התבה אין נח יוצא ממנה עד שהוא לא מקבל הוראה מפורשת מאת הא-לוהים.
(אגב,
ידוע גם המדרש המסביר את האקט של ברית מילה כמעשה בו האדם מתקן את החסר בגוף האדם שנברא
על ידי הא-לוהים, וזו עוד דוגמא לשותפות נפלאה בין אדם לא-להים!]
שאלה
נוספת שמתעוררת בפרשת נח היא שאלת היחסים בין איש לאשתו בתוך התבה.
בכניסה
לתבה נכתב: "וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ
וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה" (ז,ז) כלומר
יש כאן תיאור ברור של הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. אם לא די בכך גם בהמשך התורה
מדגישה: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם
הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת
נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה" (ז,יג), כלומר גם כאן מדובר
על הפרדה – קודם הגברים, ואז, בנפרד, הנשים.
לעומת
זאת ביציאה מהתבה, א-לוהים אומר: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ
וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (ח,טז), כלומר זוגות זוגות!
ובכל
זאת, למרות האישור מלמעלה להתייחד עם נשותיהם, בני האנוש אינם מתנהגים כחיות אלא מפגינים
בהימנעותם את שליטתם על היצר. ההפרדה נשמרת גם ביציאה מן התיבה: "וַיֵּצֵא-נֹחַ;
וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ" (ח,יח). יתכן שהם חשים שלפני
ההתייחדות בין איש לאשתו עליהם לבנות מזבח ולהביא קרבן ורק אז, אחרי הקרבן, א-לוהים
"יבין" את האופי החדש של האדם, ויברך אותם: "פְּרוּ
וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (א,כח).
מפרשתנו והלאה, יש תפקידים חדשים גם לאנושות וגם לא-לוהים: שותפות נפלאה!
⃰ הדברים מוקדשים לרפואתו השלמה של חברינו אלי סומר שדברי התורה לפרשת
נח נכתבו על ידו בשנים האחרונות.
