כ"ג חשון תשע"ו, 5.11.2015
גיליון מס' 482
פרשת חיי שרה
עולם חסד יבנה⃰
מאת רחלי ויחזקאל לנדאו, קיבוץ סעד
חוט
של חסד שזור לכל אורכה של פרשתנו. החל מאברהם אבינו העושה "חסד של אמת"
ומתאמץ לקבור את שרה אשתו בצורה מכובדת, המשך בעבד המבקש מהקב"ה שיעשה חסד עם
אדונו אברהם ויפגיש אותו עם המיועדת ליצחק בנו, דרך רבקה אמנו, שכבר בצעירותה
גומלת חסד עם עבד אברהם, משקה אותו ואת גמליו (כנראה, תוך מאמץ רב) ומזמינה אותו
ללון בביתם, וכלה בקבורתו של אברהם אבינו ע"י בניו – יצחק וישמעאל, שוב –
"חסד של אמת".
הקב"ה
בעצמו גם גומל חסד בפרשתנו, כפי שאנחנו קוראים: " וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ
לַה'. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם,
אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי" (כד,
כו-כז), ועבד אברהם מצפה גם למעשה של חסד מצד בתואל ולבן: "וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם
עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת, אֶת-אֲדֹנִי--הַגִּידוּ לִי" (כד, מט),
וכידוע הם נענו לו ועשו גם כן חסד.
נתייחס
לשניים מהחסדים הללו:
" וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר
בַּמַּכְפֵּלָה... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה"
(כג, יז-יח). למה אברהם אבינו לא קנה בחייו, בחיי שרה, חלקת קבר? למה המתין עד
שהלכה שרה לעולמה? פשוט, הקב"ה הבטיח לו את כל הארץ, בבראשית טו,ז': "לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ",
ובי"ז, ח': "וְנָתַתִּי לְךָ... אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת
עוֹלָם". לכן אין לו צורך לקנות. ואם היה קונה, חס וחלילה היה נראה על
ידי כך חסר אמונה בהבטחת הקב"ה. אם כן, למה קנה אחר כך? "גֵּר-וְתוֹשָׁב
אָנֹכִי, עִמָּכֶם" (כג,ד). אמנם הקב"ה הבטיח, אבל עדיין לא הגיע
הזמן לקבל הכל, לכן בינתיים צריך אברהם אבינו לקנות חלקת קבר. הקב"ה הבטיח
לנו הבטחות רבות, ואין ספק שהן כולן תתקיימנה, אבל יש עדיין עיכובים, עדיין לא
זכינו. יש לנו לעשות מצדנו הכל, שנזכה לקיומן.
כשעבד
אברהם מגיע לארם נהריים אנחנו קוראים: וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי
אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי
אַבְרָהָם. וְהָיָה הַנַּעֲרָה... אֲשֶׁר אֹתָהּ הֹכַחְתָּ,
לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד
עִם-אֲדֹנִי". (כד, יב-יד). בשלב הזה פוגש העבד את רבקה. על מידת
החסד המיוחדת של רבקה נלמד מפירושו של רבי שמשון רפאל הירש: "וירץ העבד – לא
אליעזר אלא 'העבד', בדמות עבד רץ לקראתה. הוא מבקש 'לגמוע מעט מים'. היא עונה שתה,
וקוראת לו א ד ו נ י, אם כי עבד עמד לפניה. ועתה, קו לקו מצטיירת לפנינו דמותה של
האשה, אשר, כרוח אברהם אשר עליה, ראויה היתה לבוא במקומה של שרה. תחילה אין היא
אומרת מאומה על הגמלים, כדרך שקיווה אליעזר. רק אחרי שכילתה לרוות את צמאונו, היא
אומרת: 'גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות'. הרי לפנינו תכונה אופיינית לגומל החסד
כהלכתו, סימן מובהק לאשת החיל בישראל. אילו אמרה מיד מה שבדעתה לעשות בסוף, היתה
מתגלית כפטפטנית בטלה, המחזיקה טובה לעצמה על החסדים שהיא עושה. והנה לא די שהיא
מקבלת על עצמה לתת גם לגמלים מעט מים לשתות, (הן גם זו טרחה יתרה היא, לו תתן רק
כד אחד לכל גמל, הרי אלו עשר הליכות ועשר שאיבות), היא תשאב ותערה לשוקת עד שעשרה
גמלים כלו לשתות... עם זה, מה מהירה היא
רבקה ומה זריזה: ו ת מ ה ר, ו ת ר ץ ; אין
היא שוהה להימלך עם עצמה, לא כבדה היא בהליכותיה, בייחוד שהמדובר הוא לגמול חסד עם
אדם..." (ובמקור תוכלו לקרוא על תכונות חסד נוספות של רבקה הבאות לידי ביטוי
בהתנהגותה המיוחדת).
בימים
מורכבים אלו במדינתנו היקרה, נשתדל כולנו באופן מיוחד להרבות בחסד, ולהתפלל
לקב"ה ש'אך טוב וחסד ירדפונו כל ימי חיינו'. נסיים ברעיון המתחבר לרש"י
הראשון בפרשה. על הפסוק "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה
וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג,א) אומר
רש"י: "בת ק' כבת כ' לחטא...". פרק ק' בתהילים הוא "מזמור
לתודה", ופרק כ' הוא מזמור "יענך ה' ביום צרה". שיהיה ק' כמו כ',
שנאמר "מזמור לתודה" באותה דבקות כמו שאנו מבקשים "יענך ה' ביום
צרה".
⃰ הדברים נכתבו בעיקר על פי דברים שלמדנו מדבריו של דודנו, הרב
שמואל מנחם סרלואי הי"ו בספרו "רחש לבי", ומתוך הספר "הפרשה
המחנכת" של הרב שלמה רוזנשטיין.
יהיו דברים אלו מוקדשים
לעילוי נשמתו של ידידנו ושכננו אפלה (אברהם) אפלבוים היקר, חבר קיבוץ עלומים, שהיה גומל
חסדים אמיתי, ונלקח לבית עולמו לפני ימים ספורים.
