כ"ג באדר א' תשע"ו, 3.3.2016
גיליון מס' 499
פרשת ויקהל
ויעש את החצר
מאת הרב דוד ביגמן, מעלה גלבוע
רב
ששת סומא היה. היו הכול הולכים לקבל פני המלך, ועמד והלך עמם רב ששת. מצאו מין אחד,
אמר לו: הכדים השלמים לנהר, השבורים להיכן? [כלומר: בכדים שלמים שואבים מים. בשבורים
מה עושים? – הפקחים הולכים לראות את המלך, אתה סומא ולא תראה אותו, מדוע גם אתה
הולך?]. אמר לו: בוא ראה שאני יודע יותר ממך. עבר ליגיון ראשון, כשהרעיש אמר לו המין:
בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא. עבר ליגיון שני, כשהרעיש אמר לו אותו מין: עכשיו בא
המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך. חלף ליגיון שלישי, כשהשתתק אמר לו רב ששת: ודאי עכשיו
בא המלך. אמר לו אותו המין: מניין לך? אמר לו: שמלכות הארץ כעין מלכות הרקיע, שנאמר:
"צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני
ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה'. ואחר האש קול
דממה דקה". כשבא המלך פתח רב ששת וברך אותו. אמר לו אותו המין: אתה מברך
למי שלא ראית?! ומה היה עליו על אותו המין? יש שאומרים: חבריו ניקרו את עיניו. ויש
שאומרים: רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (בבלי ברכות נח ע"א,
בתרגום)
רב ששת העיוור שומע את
נבואת אליהו ומסיק מסקנות על מלכות שמים, ומתוכן מסיק גם לגבי מלכות בשר ודם. אפשר
גם שהעניין מתוחכם יותר, ורב ששת מבין שמלכות שמים אינה באמת דומה למלכות בשר ודם,
אך הופעת ה' בנבואת אליהו עוברת דרך הדמיון והדימוי האנושי, ולכן היא דומה בעיניו
למלכות בשר ודם – ומכאן מסיק רב ששת מסקנות על צורת ההופעה של מלך בשר ודם.
האמת היא שהבעיה של
המעגליות בשפה הדתית היא בעיה קבועה, אך טמונים בה יסודות חשובים לתובנות שלנו עלי
אדמות. הדמויים של הנשגב מבינתנו הם לעולם בבואה של עולמנו ושל התובנות האנושיות
לגביו, אך התובנות האנושיות עצמן מושפעות בצורה עמוקה ומשמעותית מהדימויים של מה
שמעבר להן.
תורתנו מצהירה: "וַיִּבְרָא
אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא
אֹתָם" (בראשית א',כז). הצהרה זו גורמת לנו לדמות את הישות הבוראת כזכר
ונקבה, וסכנה גדולה כרוכה בכך. לכן הזהירה תורתנו מהמחשת הדימוי לכדי פסל ותמונה,
כאשר המתבקש הוא יצירת פסלים לייצג את אלוקים כזכר ונקבה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם
מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם
בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל
סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (דברים ד',טו-טז). מאידך, הדימוי
הכרוך בהצהרה זו, שבורא עולם דומה לאדם, משפיע לטובה על אופן המפגש של האדם עם בני
אדם אחרים מכל הגוונים של ההוויה האנושית. הדגם של מפגש בין אישי כמפגש עם בורא
עולם מוכר לנו כבר מדבריו של יעקב: "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת
פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית ל"ג,י).
ומכאן
לבעיה שמציבה לפנינו סדרת הפרשיות של בניית המשכן. רגילים להציג בעיה תיאולוגית
דרך דברי הנביא: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי,
אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?"
(ישעיהו ס"ו,א). דא-עקא, אין הבדל משמעותי בין צמצום הבורא לבית, לבין צמצומו
על ידי דימוי נבואי כמלך אדיר ממדים שהשמים כסאו והארץ הדום רגליו. בשני המקרים
המודל לדימוי הוא מלך בשר ודם, ובשניהם הם חוטאים לאמת הצרופה כאשר מדובר באל שהוא
אין-סופי. השאלה הראויה היא: איפה המקום המתאים למפגש בין הסופי לאין סופי, ואלו
דימויים שלו מאפשרים מפגש שיחרת בזיכרוננו, ויהיה מכונן בתודעתנו? האם המפגש
המכונן הוא דווקא דרך השמים והארץ, כסאו והדום רגליו כביכול, או שמא המפגש במגרש
הביתי, בחצר, מהווה מוקד לא פחות משמעותי? היטיבה לתאר זאת המשוררת זלדה, בשירה
"בלילה ההוא":
בַּלַּיְלָה
הַהוּא / כַּאֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי לְבַדִּי בֶּחָצֵר / הַדּוֹמֶמֶת / וְהִתְבּוֹנַנְתִּי
אֶל הַכּוֹכָבִים / הֶחְלַטְתִּי בְּלִבִּי, / כִּמְעַט נָדַרְתִּי נֶדֶר / לְהַקְדִּישׁ
עֶרֶב-עֶרֶב / רֶגַע אֶחָד, / רֶגַע קָט וְיָחִיד / לַיֹּפִי הַזֶּה הַזּוֹרֵחַ. /
נִדְמֶה / שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר קַל מִזֶּה, / פָּשׁוּט מִזֶּה, / בְּכָל זֹאת לֹא קִּיַּמְתִי
אֶת
שְׁבוּעָתִי / לִי.
מַדּוּעַ?
/ הֲלֹא גִּלִּיתִי כְּבָר / שֶׁמַּחֲשַׁבְתִּי נוֹשֵׂאת אֶל אַרְמוֹנֶיהָ, / אֶת מַרְאֶה
עֵינַי, / כְּאוֹתָהּ צִפּוֹר שֶׁנּוֹשֵׂאת
בְּמַקּוֹרָהּ / קַשׁ, נוֹצוֹת וּסְחִי לְבֶדֶק הַקֵּן. / הֲלֹא גִּלִּיתִי כְּבָר
שֶׁמַּחֲשַׁבְתִּי / נוֹטֶלֶת (אִם אֵין לָהּ דָּבָר אַחֵר) / אֲפִלּוּ אֶת מֵחוֹשַׁי
/ לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מִגְדָּלִים. / שֶׁהִיא נוֹטֶלֶת אֶת מֵחוֹשֶׁיהָ / שֶׁל שְׁכֶנְתִּי,
/ וְאֶת הַנְּיָר שֶׁמִתְגּוֹלֵל בֶּחָצֵר, / וְאֶת פְּסִיעוֹת הֶחָתוּל / וְאֶת מַבָּטוֹ
הָרֵיק שֶׁל הַמּוֹכֵר, / וְאוֹתוֹ פָּסוּק שֶׁפִּרְפֵּר בֵּין דַּפֵּי הַסֵּפֶר /
וְעוֹשָׂה מִכָּל זֶה אוֹתִי, / כֵּן מִכָּל זֶה. מִכָּל זֶה. / מַדּוּעַ לֹא קִּיַּמְתִי
אֶת שְׁבוּעָתִי / לִי?
הֵן
הֶאֱמַנְתִּי / שֶׁאִם אַבִּיט רֶגַע קָט וְיָחִיד / אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם-מְכֻכָּבִים,
/ תִּשָּׂא מַּחֲשַׁבְתִּי אֶל הָאַרְמוֹן / אֶת אוֹר הַמַּזָּלוֹת. / הֵן הֶאֱמַנְתִּי
/ שֶׁאִם אַבִּיט כָּךְ / לַיְלָה אַחֵר לַיְלָה, / יֵהָפְכוּ הַכּוֹכָבִים / אַט-אַט
/ לִשְׁכֵנַי. / יֵהָפְכוּ הַכּוֹכָבִים / לִקְרוֹבַי. / יֵהָפְכוּ הַכּוֹכָבִים /
לִילָדַי. / מַדּוּעַ לֹא קִּיַּמְתִי / אֶת שְׁבוּעָתִי לִי?
כְּלוּם
שָׁכָחְתִּי / מַה מְּקַנְאָה הָיִיתִי בְּיוֹרְדֵי-הַיָּם / וּבְאֵלֶּה שֶׁבֵּיתָם
עַל חוֹף הָאוֹקְיָנוֹס. / כִּי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי / הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה שֶׁל
הַיָּם / חוֹדֶרֶת לְחַיֵּיהֶם, / הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה שֶׁל הַיָּם / חוֹדֶרֶת לְמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם,
הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה / חוֹדֶרֶת לְיַחֲסֵיהֶם עִם שְׁכֵנֵיהֶם / ּלְיַחֲסֵיהֶם עִם
בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם. / הִיא מְנַצְנֶצֶת בְּעֵינֵיהֶם / וּמְשַׂחֶקֶת בִּתְנוּעוֹתֵיהֶם.
כִּי
אָמַרְתִּי בְחָפְזִי / אַמַּת-הַמִּדָּה לַמעֲשֵׂיהֶם / הִיא אַמַּת-הַמִּדָּה שֶׁל
הַיָּם וְתִפְאַרְתּוֹ / וְלֹא זוֹ שֶׁל הָרְחוֹב הָאֱנוֹשִי / וְלֹא זוֹ שֶׁל הַסִּמְטָה
/ הָאֱנוֹשִית. / עַל שְׂפַת הַזְּרִיחוֹת וְהַשּׁקִיעוֹת. / כִּי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי
/ רוֹאִים הֵם עַיִן בְּעַיִן / אֶת מַעֲשֵׂי אֱלֹהִים / וְחָשִׁים בִּמְצִיאוּתוֹ
/ בְּלִי הַמְּחִצּוֹת שֶׁלָּנוּ, / בְּלִי הֶסַּח-הַדַּעַת שֶׁלָּנוּ. / בָּכִיתִי
תָּמִיד / שֶׁכְּלוּאָה הִנְנִי / בֵּין הַכְּתָלִים שֶׁל הַבַּיִת, / בֵּין כָּתְלִי
הָרְחוֹב / בֵּין הַכְּתָלִים שֶׁל הָעִיר, / בֵּין הַכְּתָלִים / שֶׁל הֶהָרִים.
בַּלַּיְלָה הַהוּא כּשֶׁיָּשַׁבְתִּי לְבַדִּי / בֶּחָצֵר הַדּוֹמֶמֶת / גִּלִּיתִי פִּתְאֹם / שָׁאַף בֵּיתִי בָּנוּי עַל הַחוֹף, / שֶׁחַיָּה אֲנִי עַל שְׂפַת הַיָּרֵחַ / וְהַמַּזָּלוֹת, / עַל שְׂפַת הַזְּרִיחוֹת וְהַשּׁקִיעוֹת.
