י"ג בניסן תשע"ו, 21.4.2016
גיליון מס' 506
חג הפסח
"מה תצעק אלי" – מיציאת מצרים ועד לציונות הדתית בימינו
מאת יואב איתן, קבוצת יבנה
בשביעי
של פסח נקרא בתורה על חציית ים סוף. בפרשת בשלח מתארת התורה את רגעי החרדה והייאוש
על שפת הים: "וַיְדַבֵּר ה'
אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ
וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי
בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם
בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'
וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (שמות יד,א-ד).
משה
רבנו וישראל מצייתים לנבואה וחוזרים על עקבותיהם. ה"תרגיל" מצליח ופרעה
וכל חילו דוהרים אחרי ישראל ה"נבוכים" כדי להשיבם לעבדות. ישראל מבחינים בצבא מצרים, מתמלאים פחד ופונים לעזרת הקב"ה:
לא בתפילה, לא בעתירה כמשה וגם לא בזעקה כאבותיהם במצרים, הם פונים בצעקה, "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם יד,י).
ולמרות שראו כי למשה תפקיד מרכזי בהצלתם, הם לא פנו אליו בבקשה שיעתיר
לקב"ה (כמו פרעה) אלא בתלונה, "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים
בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ
לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ
בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ
עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שם יד,י-יב).
משה רבנו במבחן מנהיגות קשה ביותר. הוא מחליט להרגיע את העם, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר
רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שם יד,יג-יד). והנה תפנית מפתיעה.
בתוך הלחץ והצעקות מהעם מתגלה הקב"ה למשה, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם יד,טו). וקשה להבין, מדוע
מתגלה הקב"ה דווקא כעת בלשון "מַה תִּצְעַק אֵלָי"? הרי לא כתוב שמשה פנה אל הקב"ה?
האם הצטרף משה לצעקת עם ישראל בניגוד להרגעתו "התייצבו וראו את ישועת
ה'"?
יתכן לפרש כי משה רבנו זכה להתגלות המיוחדת -
בגלל דברי הרגעתו לעם. המצרים מתקרבים והעם צועק - והקב"ה מלמד את משה רבנו
פרק חשוב במשמעות יציאת האדם לחירות. הניסיון להרגיע את העם בהבטחת הצלה תוך עמידה
באפס מעשה, התאימו לבית עבדים ולא לעם בן חורין. במקום להבטיח את ישועת הקב"ה
ללא כל עשייה אנושית, צריך
היה להבהיר כי ישועה לא תצמח מהטחת האשמות במנהיג, גם לא מדיבור ציני "המבלי
אין קברים במצרים". זו גישה משתקת המובילה אל אפס מעשה. אין לעסוק בהאשמות
הדדיות ברגע משבר - זו בריחה מאחריות ובזבוז זמן יקר. ביציאה לחירות - נוספה
האחריות. דווקא ברגע זה מנחה הקב"ה את משה ודרכו את עם ישראל לדורותיו כי
החירות מחייבת פעולה ולא המתנה באפס מעשה - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
בדברי
הקב"ה לימוד חשוב נוסף - גם כשהמצב נראה בלתי פתיר יש לעשות את המעט שהאדם
מסוגל. למרות שישראל במלכודת וללא כל אפשרות יציאה נראית, הם עדיין יכולים ללכת,
לנסוע. ואכן, לאחר שמשה רבנו העביר את נבואתו לישראל, נשיא שבט יהודה הבין ונכנס
אל ים סוף. על פי המסורת נחשון בן עמינדב תפס כי כניסה לים תימנע מהמרכבות לדרוס האנשים
חסרי האונים. הנה תחילתו של פתרון. יש לשלב תפילה עם עשייה - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
מתיאור
אירועי ים סוף בתורה שבכתב ובעל פה, אנו לומדים עובדה חשובה נוספת. הפיתרון למצוקה
אינו בהכרח אצל המנהיג ואפילו הוא נביא כמשה רבנו. לעיתים על המנהיג ללמוד מהעם.
מתפקידו של המנהיג להוציא את העם מ"קיפאון", להתוות דרך, לקבוע מטרה,
לאלץ את העם לחשוב וליזום, והפתרון יימצא. לימוד חשוב זה הוא לדורות, כפי שעולה
מהמשך נבואת משה, "וְאַתָּה
הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב
מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ
בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'
בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו"(שם יד,טז-יח).
רק
לאחר תפילה המשולבת במעשי האדם - תבוא ישועת הקב"ה. התשועה על ים סוף לא
יכולה היתה לצמוח ללא שותפות של עם ישראל במאמצי ההצלה, ללא נטילת אחריות להמשך
הדרך.
מי ייתן ונזכה.
