ט"ז בסיון א' תשע"ו, 22.6.2016
גיליון מס' 514
פרשת שלח לך
מנהיגות בשעת מבחן
מאת מיכל חן, עין צורים
בהיבט
ראשון על הפסוקים המתארים את המשימה שמטיל הקב"ה על משה, נראה שבתכליתה פשוטה
הייתה: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים... אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו"
(יג,ב). דהיינו, משה מצווה לשלוח 12 אנשים שאמורים היו לתור את הארץ ע"פ ההוראות
שניתנות להם בהמשך הפסוקים. ההוראות ניתנו מפי משה, בצורה ברורה ומפורטת ביותר, החל
מאיפה להיכנס והיכן לעבור. בהמשך הם מתבקשים לדווח על טיב הארץ, טיב העם היושב בה והיכן
יושב, ובסוף – להביא מפרי הארץ.
אלא
שכבר מן הפסוקים הראשונים ניכרת בעיה שהולידה אח"כ את אחד החטאים המשמעותיים ביותר
של בני ישראל ואת העונש הכבד שהוטל עליהם בעקבותיו. עונש הנדודים במדבר.
למי
היו כפופים אותם 12 אנשים? בתחילת פסוק ב' מובא שמשה הוא השולח, ע"פ דבר ה', ומכאן
שהם אמורים להיות כפופים למשה.
אולם
בסוף הפסוק נאמר "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל
נָשִׂיא בָהֶם" – מכאן ניתן ללמוד שהנשיאים של כל שבט היו מעורבים בבחירת
האנשים. ה'חזקוני' מפרש: "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" – כל נשיא ישלח איש
אחד משבטו. לפיכך, הנשיאים שבחרו, גם הם היו מעורבים לפחות בסוג האנשים שנבחרו למשימה
ובוודאי יצרו איזו מחויבות של "הנבחרים" גם כלפיהם.
רוב
הפרשנים הדנים בעומק החטא מציינים שהבעיה במידע שהגיע מן ה"מרגלים" אינה
במהימנותו. מבחינה זו הם הגישו דו"ח מפורט ונאמן. הבעיה הייתה בכך שהם עיבדו את
הנתונים והסיקו מהם מסקנות תוך שימוש בתחושות ורגשות: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם"
(יג,כח)– המילה אפס יצרה קונספציה מכשילה והעניקה כיוון מאוד מסויים לדיווח המודיעני
שאותו נתבקשו להביא.
בהמשך
הדברים הם נוסכים בקרב שומעיהם רפיון וחוסר אמונה, הם משתמשים בתיאורים פסיכולוגיים
המגבירים את אפקט הפחד - "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב... וְגַם-יְלִדֵי
הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים ... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ
כַּחֲגָבִים" (יג,כט-לג). ה'ילקוט שמעוני' מסביר
שהפתיחה בעמלק נבחרה בקפידה: "ומה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה? לתינוק
שסרח ונלקח ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל"
(במדבר תשמ"ג י"ג).
כך,
למעשה, למרות הדיוק במסירת העובדות ה"יבשות" הם טמנו את זרע הפורענות של
החטא, כאשר כל העדה נותנת קולה בבכי ומתלוננת "לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,
אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת"
וגו' (יד,ב-ג).
כאן
המקום לחזור אל תחילת דברי ולבחון את נושא הסמכות. מסתבר, מן הכתוב, שלאותם אנשים שנשלחו
לתור את הארץ אין סמכות אחת ברורה, שאליה הם מחוייבים בחובת הדיווח. לכן בשובם, במקום
לדווח לממונה הישיר (משה), הם בנשימה אחת ובדיבור
אחד, מדווחים לכולם: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת
בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" (יג,כו). יתכן- שהפרשנות על הדיווח והמשך השתלשלות העניינים
הייתה יכולה להימנע אילו הדיווח היה מתבצע לממונה אחד, שיכול היה להכיל את הדברים ולשלוט
בדרך פרשנותם ובתוצאות האירוע.
בתוך
הדרמה המתרחשת עומדים יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה
המכוונת ונגד תגובתם הקשה של בני ישראל.
נראה
לי נכון לסיים בהדגשה דווקא על העמידה המופלאה של שני המנהיגים הללו מול משה ואהרון
הנבוכים, ומול כל העם הבוכה והמתלונן, במילים מתוך שירו המופלא של זלמן שז"ר
"אייכה כלב":
"...
ומאז בכל עת עוועים ומדנים
ריב
אחים במחנה והסתר הפנים
צופה
ותוהה וזועק ומיילל:
אייכה כלב?!"
