ו' באב תשע"ו, 10.8.2016
גיליון מס' 521
פרשת דברים
ותקרבון – הקרבה או אדישות?
מאת הרב מאיר נהוראי, משואות יצחק
בשני מאורעות היסטוריים מתקיימת
התכנסות לאומית של העם עם משה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את ההתכנסויות במטבע
לשון זהה – ותקרבון אלי. האחד בהקשר לחטא המרגלים, והשני במעמד הר סיני. בשחזור חטא
המרגלים המופיע בפרשתנו נאמר: 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי וַתֹּאמְרוּ
נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ
אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא
אֲלֵיהֶן' (א,כב).
ובאותו
מטבע לשון ניסחה התורה את הפנייה של העם למשה במעמד הר סיני: 'וַיְהִי
כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן
אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.' (ה,כ).
רש"י התייחס ללשון התורה והסביר
בדרכו המיוחדת, שאומנם באותו מטבע לשון עסקינן, אבל הבדל עצום היה בין שני
ההתכנסויות, שכן אטמוספרה שונה להם. וכך הוא מסביר: ותקרבון
אלי כלכם - בערבוביא, ולהלן הוא אומר (ה,כ-כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם
וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את
הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון
אלי כולכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים.
במעמד הר סיני כולם עמדו בצורה מסודרת
ומופתית - הצעירים כיבדו את אבותיהם, שכן: 'מפני שיבה תקום'. מצד שני, בשעה שעמדו
לפני משה ודרשו את שלוח המרגלים, עמדו והפגינו - ילדים דחפו את הזקנים, והזקנים את הראשים.
מדוע היה צריך משה לתאר במהלך התוכחה
את האופן שבו עמדו ישראל בעת שביקשו את שליחת המרגלים ובעת קבלת התורה?
מסביר רבי אפרים מלונטשיץ בפרושו 'כלי
יקר' על התורה: 'אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על
הקריבה של מתן תורה, וכך אמר להם: במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות וכשראיתי
ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי: מי יתן והיה זה לבבם כל הימים. האמנם,
כשבאתם לשלוח מרגלים באתם בעירבוביא ילדים דוחפים זקנים אגלי מילתא למפרע (נודע
הדבר למפרע) שגם הקריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה
שכל חפציכם קנייני הגוף, אבל קנין תורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את
הזקנים מלפניהם לומר אתם קודמים לקבל את התורה כי בישישם חכמה ...'.
בשעה שקבלו את התורה היינו מצפים שהעם
יתלהב בו בזמן שישמע את דבר ה' בעולם. ההתלהבות יכולה לגרום לשבירת מחיצות,
לדחיפות, לצעירים שעלולים להתעלם ולדחוק את הזקנים לקרן זווית. לכן לימד עליהם משה
זכות, הגם שאהבה מקלקלת את השורה, אבל גם כאשר כמהים לשמוע את קול ה', יש להתנהל
בצורה מכבדת. מאוחר יותר, כשדרשו ממשה את שליחת המרגלים לארץ, הייתה סערת רוחות
שגרמה לדחיקתם ודחיפתם של הזקנים. התסיסה שליוותה את חטא המרגלים לימדה אותנו
שכאשר העם מעוניין ורוצה להשיג מטרה מסוימת, יכול הוא לתסוס ואפילו לדחוף אחד את
השני. לימוד הזכות של משה התפוגג, שכן יש לפנינו עדות נאמנה שהשקט הנפשי, שליווה
את מעמד הר סיני, שיקף אדישות. כולם נותרו אדישים וכל אחד התחסד ונתן את הכבוד
למבוגר ממנו. בנקודה זו מוכיח אותם משה: היכן היו הכוחות הללו במעמד הר סיני? מדוע
לא התלהבו באותו מעמד לפחות כמו במעמד הבקשה לשליחת המרגלים?!
התוכחה של משה מתייחסת לכל אחד מאתנו.
כל אדם מודע לכוחות המיוחדים המצויים בתוכו. אולם השאלה היכן מושקעים הכוחות הללו?
האתגר הרוחני שניצב בפנינו הוא הכוונת המוטיבציה גם לתחומים רוחניים. אותו כח רצון
שאנו מפעילים כדי להשיג דברים חומריים, צריך לבוא לידי ביטוי בתחומים הרוחניים,
החינוכיים, הקהילתיים.
מטבע הדברים אדם מתרוצץ על מנת להשיג את צרכיו החומרים, אולם טוב להימנע מלהפעיל את מנגנון האדישות, בזמן שנדרש הוא לספוג רוח או ללמוד דעת.
