י"א בתשרי תשע"ז, 13.10.2016
גיליון מס' 530
פרשת האזינו
בין האדם האידיאלי, לאדם הריאלי
מאת שמריהו מלר, עלומים
פרשת
האזינו נקראת על רצף הפורענות הצפוי לאדם/עם שאינו מתרגם את חלק א-לוה ממעל כפי
שנצטווה ע"י האל, החל מפרשת כי תבוא וכלה בפרשת האזינו. בפרשות הללו עם ישראל
נקרא שוב ושוב לממש בהווה את צלם האדם שבו, בהתאם לחיוב המיוחד של ישראל בקיום
המצוות, ועם זאת דורות שלמים סוטים מדרכי הבורא ומעוררים את זעמו.
בסיומה
של פרשת וילך אומר משה באחד הנאומים הקשים שלו, דברים נוקבים ביותר. ערב מותו משה
צופה את העתיד ורואה עם קשה-עורף, מרדן מטבעו, עם המסרב לקבל מרות ודוחה אפילו את
מרות ה'. עם שיפרוק כל עול ובהתאם ייענש. כך גם עיקרה של שירת האזינו - תוכחה קשה
על כפיות טובתו של עם ישראל ובגידתו בה' על ידי עבודה זרה לסוגיה, בניגוד גמור
לחסדי ה': " כִּי
חֵלֶק ה' עַמּוֹ... יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ
יְלֵל יְשִׁמֹן. יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן
עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף".
הבגידה קשה וחוצה מגדרים. לא רק הגברים נמנים על הבוגדים אלא גם הנשים, ולא זו
בלבד אלא שהן המפתות את הגברים ומסיתות אותם לעבודה זרה: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו,
וּבְנֹתָיו", ובהתאם העונש: "מִחוּץ,
תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה. גַּם-בָּחוּר, גַּם-בְּתוּלָה,
יוֹנֵק עִם-אִישׁ שֵׂיבָה".
נשאלת
השאלה האם העם או האדם הוא החוטא? האם הקלקול הוא בנפש האדם או בחיבוריו החברתיים
אשר מסיטים אותו לדבר עבירה? מה שברור הוא שהתנהגות זו אינה רציונאלית. כפיות טובה
שכזו לאל אוהב ודואג...?! אולי נוכל לקבל תשובה לכך אם נעקוב אחר תיאור הדברים
בתורה.
לאחר
שהתורה מתארת פורענות קשה שתבוא על החוטאים בפרשת כי תבוא, אנו עדים לכריתת ברית (ניצבים)
שבה העם נקרא לעבוד את האל. מיד לאחר מכן יש תיאור נרחב על כך שהעם יחטא בעבודה
זרה, ייענש קשות, יחזור בתשובה שלמה, ובהתאם ה' יביאם לארץ: וֶהֱבִיאֲךָ ה
אֱ-לֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ"
ויגמול להם בכל טוב: "וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ,
בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה".
לאחר תיאור שלם של מעגל החטא והחזרה ממנו כולל הגמולים לחטא או לקיום מצוות האל,
מופיע קטע שלכאורה אינו שייך לסיכום ההיסטורי של משה ונבואותיו לעתיד, בו מתנהל שיח
אישי של האל עם האדם. המצווה מתוארת בלשון יחיד, כמהות אשר האדם יכול לקיימה כאן
ועכשיו: "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא" בלשון נקבה, ובסיום: " כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" בלשון זכר. השיח
בין האל והאדם נמשך והקב"ה מדגיש שהכל תלוי באדם, ניתנת לו בחירה חופשית:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב,
וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע" והקב"ה מציע: "וּבָחַרְתָּ,
בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
בהמשך
משה ממנה את יהושע למנהיג הבא ונותן במעמד זה למנהיגות - לכוהנים ולזקני ישראל, כלי
נוסף להתמודד עם הסביבה האלילית כעם, ועם הפיתויים שעל כל אדם להמנע מליפול ברשתם
- מצוות הקהל. זאת לאחר ההבטחה : "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ
עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". עוד לא סיימנו את
הפסוקים הללו וכבר משה ויהושע ניצבים לפני ה' באוהל מועד לטקס חילופי המנהיגים.
במקום דברים חגיגיים הנאמרים בטקס העברת המנהיגות, שוב חוזר תיאור הריטואל של
עבודה זרה והעונש הכבד שבצידה: "וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי
מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת... ".
בתיאור זה מוזכרת לראשונה הסיבה לכפיות הטובה הלא הגיונית בעליל ליחס האדם לאלוהיו
ובלשון יחיד: כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי
לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם,
וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי". במי מדובר –
באדם או בעם?
לכן
על בני ישראל – כולם בלי יוצא מן הכלל, ללמוד את שירת האזינו. זוהי שירה שמדברת אל
כל יחיד שיכול להבין את מסריה. זו שירה "שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר. ויש בה
לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" ( ספרי סימן של"ג). שם
האל מציין בצורה ברורה ביותר מדוע האדם הוא כפוי טובה: "וישמן ישרון ויבעט
- שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". מעניין
שלאחר השירה הפסימית הזו התורה מסתיימת בברכות האישיות שמברך משה כל שבט בהתאם
לאופיו. אנו עדים כאן לשני תיאורים של ההיסטוריה העתידית של עם ישראל. האחד לינארי
אופטימי – מחורבן לגאולה. השני מעגלי פסימי – החטא הוא חלק מדרך חייו של האדם והוא
נופל ועולה ושוב נופל ועולה וחוזר חלילה והתשלום בכל נפילה כבד מאוד. אף שירת
האזינו היא מעגלית פסימית והיא זו שמביאה לידי ביטוי את כישלון האדם הן ברמת העם -
המעגל ההיסטורי הפסימי - והן ברמת הפרט - האדם הבודד. לעומת שתי השירות האחרות :
שירת הים ושירת בלעם, שהן אופטימיות לינאריות. לאמור, לאחר הניסיון מצד הגויים
לגרום נזק בלתי הפיך לעם ישראל, ישנה תשועה גדולה.
האדם
האידיאלי הוא האדם הראשון, שכולו בר רשות בעולמו של האל. מסתבר שקשה ביותר לאדם
לחיות בעולמו של האל, ואולי לא ניתן בכלל. האדם הריאלי אמנם חי בעולם הזה, אך צריך
לפעול בהתאם לתורתו של האל. את הדיאלקטיקה שבין האוטופי לריאלי מסכמת הפרשה
האחרונה בתורה – פרשת הברכות האישיות לשבטים, שהם הבסיס להתפתחותו של העם היהודי.
הברכה מצויה בעולם. והשאלה האם האדם יזכה בה תלויה בו. הוא יכול לבחור בחטא שאחריתו
אבדון. אם לא במימד הפיזי אזי במשור האישיותי, הרוחני והמוסרי. או להתמודד מולו
ולהבקיע את המעגליות של עונשים חוזרים ונשנים ע"י הבחירה בטוב, בחינוך עצמי
ללא הפסק כדי להמנע מהנפילה לרשת של "וישמן ישורון ויבעט". בעמקם של
דברים "ובחרת בחיים" אינה רק רשות אלא צו. חנך עצמך לחיות בתודעה שאין
בה מקום לחשיבה הדטרמינסטית. חנך עצמך לחיות בתודעה שאתה הוא הבוחר, זאת מכיוון
שדטרמיניזם אינו מאפשר בחירה, ומכאן המדרון החלקלק אל החטא: "וּבָחַרְתָּ,
בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת
ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ,
וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יה' לַאֲבֹתֶיךָ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".
