כ"ד בתשרי תשע"ז, 26.10.2016
גיליון מס' 531
פרשת בראשית
ראשיתה של הבנה חדשה
מאת נחמיה רפל, קבוצת יבנה
את
ספרו "ראשית" פותח מאיר שָלֵו במילים הבאות:
ספר בראשית, כמו ששמו מעיד עליו, מתאר
את הדברים בראשיתם. למרות שהתנ"ך מתאר כך רק את בריאת העולם, נמצא בו גם את
האהבה הראשונה, את המוות הראשון, את הצחוק הראשון, את החלום הראשון, וגם את מי
שנבחרו להתנסות בפעמים הראשונות: ללדת את הילד הראשון, לשנוא את השנאה הראשונה,
לרמות את הרמייה הראשונה, להיות המוסיקאי, המלך, הנפח, המרגל הראשון.
על
סמך ניתוח ספרותי ובלשני, מראה לנו שָלֵו לאורך ספרו עובדות מעניינות: הנשיקה
הראשונה בתנ"ך אינה נשיקה של אהבה; האהבה הראשונה בתנ"ך אינה אהבת בחור
ובחורה; השנאה הראשונה בתנ"ך היא שנאת גבר לאשתו; הצחוק הראשון בתנ"ך
הוא גם הצחוק האחרון שבו.
אך
לא בזווית ראייה מפתיעה זו ברצוני להרחיב, אלא להדגיש את מה שמשתמע מהרשימה הארוכה
הזו של מעשי בראשית: לכל אחד ואחד מאתנו ישנה 'הפעם הראשונה' במגוון רחב מאד של
פעולות. לאחר המעשה הראשוני של בריאת העולם ומקבילתה לידת האדם ("האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם
גדול, ומה שיש בזה יש בזה",
אבות דרבי נתן, פרק ל"א), נכונו
לכל אחד מאתנו עוד הרבה מעשי בראשית: יש להניח שאת הבכי והצחוק הראשונים איננו
זוכרים, אבל את האהבה הראשונה, את היום הראשון בכיתה א', את לבישת המדים הירוקים
ביום הַחִיּוּל, את הנהיגה הראשונה לבד ברכב ואת לידת הילד הראשון – את כל אלה
אנחנו זוכרים. אך להבדיל מבריאת העולם ע"י ריבונו של עולם מתוך הָאַיִּן
המוחלט, אל המעשה הראשון בכל תחום אנחנו כבני אדם מגיעים מתוך נסיבות חיינו.
* *
* * * *
לא
רק בתנ"ך הפרקים הראשונים הם 'פרקי בראשית', אלא גם במילים הראשונות שבכל ספר
ישנה בראשיתיות. אך לעומת התנ"ך, שאינו מגלה לנו את מניעיו של רבש"ע
בבריאת העולם, על המניע של סופר בן תמותה אנחנו יכולים לעמוד. עיון במפרשי המקרא
מגלה לנו שכל אחד ממפרשי התורה הגיע לכתיבת פירושו מתוך נסיבות חייו, ולא רק מתוך
"והגית בו יומם ולילה" בבית המדרש. הפירוש הייחודי של כל אחד ואחד נבנה
מתוך המציאות הפרטית והציבורית, והדברים באים לידי ביטוי ב"בראשית" של
כל פירוש, דהיינו ב"הקדמה" ובמשפטים הפותחים את הפירוש: כבר בבית הספר
ירדנו למשמעות הרחבה של פירוש רש"י לפסוק הראשון – "אמר רבי יצחק, לא
היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ..."; התפעמנו מלשונו
הַמְּכַבֶּדֶת של הרמב"ן בשעת מחלוקת עם קודמיו – " ... ועם רבי אברהם
בן עזרא תהיה לנו תוכחת מְגֻלָה ואהבה מְסֻתָּרָה"; ניסינו להעפיל לנקודת
המבט של הנצי"ב מוולז'ין – "זה הספר, הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי
הנביאים ספר הישר
...". ברשותכם, בתחילת מחזור חדש של קריאת התורה, אני מבקש להוסיף על
הדוגמאות האלה את דברי "אור החיים" בהקדמתו לבראשית, ולהסיק מהן
לעולמנו:
... נרדף דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה
ונגידה, ביד שר צר אכזרי ... ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל
עסקי נפשות ... ולרגל מלאכתי הלכתי ולא יכולתי לתת חלק מהימים למלאכה זו בקביעות,
אלא ד' או ה' שעות בכל שבוע ... ובמעט זמן לרגעים בחנתי בב' ג' גרגרים בכל פרשה וקיבצתים
ושמתי באמתחתי, והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים.
רבי
חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש", מעיד על עצמו שהרדיפות ואילוצי הפרנסה
גרמו לכך שהתקשה בקביעת זמן ללימוד, ולא כתב פירוש על הסדר אלא שלאחר שנות נדודים
ממקום אחד למשנהו הגיע למקום מבטחים, ושם קיבץ לספר אחד את אותם "שניים-שלושה
גרגרים" מכל פרשה ופרשה שהניח באמתחתו לאורך השנים. אין ספק שבפירושו נמצא
עדות למהלך חייו.
אני קורא את דברי "אור החיים הקדוש", ואת דברי רבותינו קדמוניו, ויוצא מאותגר: מציאות חיינו – חיי תורה ועבודה בקיבוץ דתי ובמדינת ישראל עצמאית וריבונית – היא מציאות שוֹנָה לחלוטין, חדשה ביסודה. להערכתי, כאשר נקרא השבת וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ נבין את הצירוף "גן עדן" ו"עבודה" אחרת מההבנה לה זכו דורות רבים. אמנם נקבל באהבה את דברי מדרש רבה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – אלו הקרבנות ...", או את דברי הספרי "לְעָבְדָהּ זה תלמוד, וּלְשָׁמְרָהּ אלו מצוות", אך לנו ולילדינו נפרש: חיי תורה ועבודה בארץ ישראל הם חיים בגן עדן!
