דף פרשת השבוע - תנועת הקיבוץ הדתי - פרשת לך לך תשע"ז - 2016 (533) מאת קובי שטיין

ח' בחשון, תשע"ז, 9.11.2016

גיליון מס' 533

פרשת לך לך

אברהם אבינו: גְדוֹל קטני האמונה

מאת קובי שטיין, קבוצת יבנה

בפרשת לך-לך מתחילה לפרוש בפנינו התורה את עלילותיו של אבי האומה, אברהם אבינו. אברהם ניסה לחולל את המפנה האמוני הגדול בתולדות האנושות, מפנה אשר במרכזו ההיפרדות מהאלילות וההידבקות באל אחד. דומני אמנם, כי ראוי להבין מפנה זה לעומקו על מנת להבין את גודלו מחד, ואת כישלונו מאידך. כמובן שניתן לפרש את מהות גדולתו של אברהם בדרכים רבות, וכל מי שעשו זאת מגדולי ישראל ומחוצה לו, שמו את הדגש במקום שונה מעט, ובהתאם למקום בו היו מצויים. רוצה אני, העני מדעת, להצטרף למאמץ זה ולדרוש גם כן את מהות המפנה אותו חולל אברהם. דומני כי במרכזו של המפנה התאולוגי-אמוני הזה לא עומד הבדל כמותי גרידא של אל אחד במקום כמה. גם לא עומד הבדל איכותני של אל טרנסנדנטי מופשט אל מול אלילים מעשה ידי אדם. המפנה האמוני של אברהם, כך ברצוני לטעון, איננו קשור לא-לוהים, אלא ליחסו של האדם לא-לוהים. באופן מדויק יותר, המפנה הוא ברמת הציפיות של האדם מא-לוהיו.

עד אברהם, וחוששני שגם מאז אברהם, היחס הרווח של אדם לא-לוהיו היה יחס של ציפייה דרוכה לחסדי שמים. על פי רוב, האדם המאמין תואר כמי שבוטח בא-לוהים שידאג לו לחסרונו. הוא סמוך ובטוח שכל עוד יעשה את רצון קונו, הרי שמובטחת לו ברכה והצלחה במעשה ידיו. מתוך כך, ההפך מדגם זה של מאמין הוא "קטן האמונה". כפי שאומרת הגמרא (סוטה, מ"ח עמ' ב): "ופסקו אנשי אמנה [מאז שחרב ביהמ"ק]. אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה; דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה."

טוען אני שאברהם היה קטן אמונה, אך גם שבכך גדולתו. וכי מהיכן אני אומר שהיה קטן אמונה? והרי, ישאל השואל, לאברהם הובטחו הבטחות רבות, ובשל הבטחות אלו הלך הוא לו מארצו וממולדתו מלכתחילה, שהרי כתוב בתחילת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'..." (א-ד)  - הרי לנו הבטחה. אך אברהם לא מאמין להבטחה, או בשפת ימינו, איננו בוטח שהבטחה זו תתקיים. הראיה היא, למשל, התנהלותו בעת הרעב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (יא-יב). והרי מי שמובטח לו זרע וזה עוד איננו, מדוע לו לחשוש לחייו? אברהם מוצא תחבולה משום שהוא איננו רואה בהבטחתו של הקב"ה ערובה לחייו, וזאת משום שאיננו רואה את הקב"ה כמי שמחויב לקיים את הבטחתו.

תופעה זאת נראה גם בהמשך, כמעט בכל נקודה בה מתעורר איום על ההבטחה. כך למשל, באופן קיצוני ביותר, למרות שמובטח לאברהם שביצחק יקרא לו זרע, אברהם לא מהסס להקריב את בנו זה על פי ציווי הקב"ה. מבחינתו של אברהם, הבטחתו של הא-לוהים לעולם איננה מחייבת את הא-לוהים. יתרה מכך, א-לוהים איננו פונקציה אשר מטרתה לשרת את האדם, וממילא אין לצפות ממנו לדבר. הפן השני של הנחת מוצא זאת היא שאיננו רואים אפילו פעם אחת אשר בה מתפלל אברהם תפילת בקשה (זאת בניגוד ליצחק למשל). כמו כן, אין מצדו אף דרישה שיעמוד א-לוהים בהבטחתו.

שתי פניות של אברהם אל א-לוהים קרובות ביותר לתפילת בקשה או לתביעה שיעמוד הלה בהבטחתו, אך מבט שני מראה כי הן אינן כאלו. הראשונה והבולטת שבהן מופיעה בפרק ט"ו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲדֹנָי   א-לוהים מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי" (ב-ג). לכאורה מבקש אברהם הוכחה להבטחה, אך ניתן לראות שכבר ישנה תכנית לאי קיומה: אליעזר יירש אותו. אדרבה, כאשר מבטיח א-לוהים לאברהם בן משרה, תגובתו של אברהם מפקפקת, "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (יז,יז). גם תשובותיו של הקב"ה אינן ערבון, אלא עוד הבטחות בלבד. יתרה מכך, אפילו לאחר ברית בין הבתרים החותמת את פרשתנו, והיא התשובה לפנייתו השניה של אברהם "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (טו, ח), יקבל אברהם הבטחות אך יחזור בשנית על תרגיל "אחותי את" כאשר ירד אל גרר.

קטנות האמונה של אברהם היא-היא גדולתו.

אברהם משרטט מודל אמוני שונה מהמקובל. לא עוד הא-לוהים בתפקיד זה אשר עובדים אותו על מנת שידאג לאדם. משמע, לא עוד עבודת א-לוהים מזויפת אשר הינה למעשה עבודת האדם את עצמו. אלא, אברהם מאמץ, ןלמעשה ממציא, עבודת א-לוהים אשר מונעת מתוך ההבנה שזו האמת, ללא כל ציפיה או שאיפה לתועלת אישית. מודל זה של עבודת הא-לוהים הוא גם זה אשר מונח בבסיסה של משנת תורה ועבודה. אל לו לאדם לעמול בתורה בלבד מתוך "אמונה" שהקב"ה כבר ידאג לצרכיו, אלא יעמול הוא גם בעבודה ויפרנס עצמו, וא-לוהים יעשה את שיעשה ללא כל מחויבות כלפינו. כפי שאמרתי בתחילת הדברים, המודל של אברהם, על פי רוב, נכשל. אולי ברבות הימים עוד תהיה לו עדנה מחודשת. בב"ח לתו"ע.