ט"ו בחשון, תשע"ז, 16.11.2016
גיליון מס' 534
פרשת וירא
אַבְרָהָם אֹהֲבִי
מאת הרב יהודה טרופר, שדמות מחולה
הנביא
ישעיהו מתאר תחושות קשות של שתי קבוצות אנשים, גֵרים וסריסים. הגֵרים חוששים שמא
"הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ" (נ"ו, ג), למרות
הגיור הם מרגישים דחויים מעם ישראל; ואילו הסריסים חיים בתחושות קשות "הֵן
אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (שם, שם), עץ שלא יצמיח פירות לעולם, אדם שלא ישאיר
אחריו חותם במציאות.
הגר
חי ללא שורשים, שהרי גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי, לעומתו הסריס חי ללא יכולת
להצמיח פירות במובן הפשוט ביותר – להוליד ילדים ולהקים משפחה. כל אדם זקוק הן
לשורשים והן לפירות, החיבור לעבר ולעתיד מעניק יציבות, מוקד להישען עליו בחיים
ותחושת שייכות ומשמעות.
המענה
של ה' לשתי המצוקות דומה, הם מוזמנים להחזיק בברית עם ה' – "וּמַחֲזִיקִים
בִּבְרִיתִי" (שם, ד), הם נקראים למצוא את היציבות שלהם בקשר עם
הקב"ה. הסריס יזכה ל"שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"
(שם, ה), ואילו הגר מוזמן להתלוות אל ה' לשרתו ולאהבה את שמו. שניהם גם יחד נקראים
לעבדו במקדש: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי
עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי" (שם, ז).
נראה
שיש דמות תנ"כית העומדת ברקע למצוקה כפולה זו, דמות שחוותה בתקופות שונות
בחייה את שתי המצוקות.
אברהם
אבינו מצווה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ"
(בראשית י"ב, א) עליו להתרחק ולהתנתק מהקשר שלו עם העבר, להתרחק מהארץ בה
גדל, מהמולדת בה הרגיש בטוח, ומבית אביו – משפחתו וכל הקרובים אליו. אברהם התהלך
כגר ואף הכריז על עצמו בפני בני חת "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"
(כ"ג, ד), אינני בן המקום, אבותי לא גרו כאן. יתירה מכך, במשך שנים רבות היה
אברהם ערירי, ללא בנים, ורק לאחר שנים רבות נולד ישמעאל (בהיות אברהם בן 86) ואחר
כך גם יצחק (בהיות אברהם בן 100).
עברו
שנים, ולפתע שמע אברהם צו נוסף הפותח במילים המוכרות כל כך מהניסיון הראשון:
"וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד
הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כ"ב, ב), הציווי מחזיר לכאורה את
אברהם לערירות, למצב בו לא יהיה לו בן הממשיך את דרכו. שוב עלול אברהם לעמוד
במציאות בה אין לו פירות.
מה
החזיק את אברהם ברגע קשה זה? התשובה על כך ניתנה מפי המלאך הקורא אל אברהם מן
השמים: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא
חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כ"ב, יב). יראת א-להים,
הקשר העמוק לקב"ה, הוא זה שהחזיק את אברהם בשיא כוחותיו ברגעי מצוקה אלו. ה'
כרת שתי בריתות עם אברהם, ברית בין הבתרים וברית מילה, ואברהם המשיך והתמיד
בבריתות אלו למרות הניסיונות הקשים בפניהם ניצב, ואולי יש לומר שהבריתות היו נקודת
הביטחון של אברהם בהיותו מנותק מעברו וכל עתידו לוט בערפל.
אברהם
הוא אבי המאמינים, אך יתירה מכך הוא מלמד אותנו על תלישות ועל חיבור. לכולנו יש
צורך אנושי לשורשים שיחברו אותנו לעבר, ולפירות שישאירו חותם אחרינו, אולם, אל
לצורך זה להאפיל על נקודת היציבות העמוקה בחיינו – הברית עם הקב"ה. אנו
מתפללים ומקווים שנזכה לשורשים ולפירות ובו בזמן לחיבור עמוק לקב"ה, אבל
אברהם מלמד אותנו שגם "עץ יבש" יכול להתייצב, וגם גֵר נטול שורשים יכול
לעמוד בפני רוחות קשות.
יתכן וזו הסיבה שישעיהו מכנה את אברהם "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח), אהבתו לה' היא היסוד העמוק של אישיותו, יסוד שהעניק לו כוחות לחיות את חייו עמוסי התלאות והניסיונות, להקים את עם ישראל, ולהנחיל לעולם כולו את האמונה באל אחד ואת יסודות המוסר.
