דף פרשת השבוע - תנועת הקיבוץ הדתי - פרשת חיי שרה תשע"ז - 2016 (535) מאת הרב ירון בן-דוד

כ"ג בחשון, תשע"ז, 24.11.2016

גיליון מס' 535

פרשת חיי שרה

שואבות המים ועובדי הקבלן

מאת הרב ירון בן-דוד

יש הקוראים להם 'העובדים השקופים'. הם עוסקים במלאכות שהן אולי קשות מבחינה פיזית, אבל אינן דורשות הכשרה מקצועית ארוכה או יכולת שכלית גבוהה. בדרך כלל החברה נוטה לזלזל באנשים האלה. אלו הם שואבי המים. כאשר הקב"ה רוצה להמחיש את העובדה שאפילו האנשים הכי בזויים בעם מחוייבים בבריתו, הוא אומר "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט,י). כאשר הגבעונים רימו את יהושע, הם הפכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים.

גם בפרשתנו, כשאליעזר מגיע לחרן הוא אומר לקב"ה: "אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם" ( בראשית כד,יג). הוא אפילו אינו אומר "בְּנוֹת הָעִיר", אלא "בְּנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר", כאילו הן אינן בעלות אישיות משלהן. כשהוא רוצה לדעת את זהותה של רבקה הוא אינו שואל "מִי אַתְּ?" אלא "בַּת מִי אַתְּ?" (כג). כל זהותה נגזרת מאביה. כשהוא רוצה לדעת האם אפשר להתאכסן אצלם הוא שואל אותה: "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין? (כג). ובהמשך, למרות שהיא זו שיזמה את האירוח, את הקרדיט יקח לבן אחיה: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (לא). כשהוא רוצה לבקש את ידה ליצחק הוא אינו שואל אותה אלא את לבן ובתואל: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי" (מט). ותשובתם, אף בלי להתייעץ איתה: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ" (נא).

אבל לא כך רבקה רואה את עצמה. למרות שהיא נשאלת "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?"(כג) היא עונה: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (כה). בסופו של דבר, כאשר בתואל ולבן מנסים לעכב את הנישואין הללו, הם נאלצים להתייעץ איתה ואומרים: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ"(נ"ז). רק לאחר שהיא קיבלה את היחס האישי הזה חל המפנה בסיפור, והם יצאו לדרכם.

אחד המבחנים הראשונים שעובר משה רבנו כדי לבדוק האם הוא ראוי להנהיג את העם היה היחס שלו לשואבות המים. כשהוא רואה שהרועים מנצלים אותן, ולאחר שהן שאבו את המים הם רוצים לגזול מהן את המים, משה אינו עומד בצד ושותק, אלא יוצא לסייע להן. ומתברר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה להן, שהרי כשהן חוזרות הביתה אביהן שואל אותן: "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם?"(שמות,ב,יח). גם אצל שאול נראה שבזכות שיחתו עם שואבות המים, הגיע לגדולה.

הסיפור של אליעזר ורבקה יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, אילולא אותו משפט: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ" (נז). ישנו סיפור אחר בתנ"ך שמתחיל בצורה דומה מאוד, וזהו סיפור פילגש בגבעה. גם שם הולך איש למקום רחוק כדי להביא אשה, אבל כל הדיון על האשה מתנהל עם אביה ולא איתה. גם שם כתוב: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם" (יט,ד), וגם שם – בבוקר, כשהאדם רוצה לחזור למקומו עם האשה כפי שסוכם, אביה של המיועדת מעכב אותו ולא נותן לו ללכת, אבל כאן אף אחד לא אמר לקרוא לנערה ולשאול את פיה. האיש נשאר אצלם זמן רב מעבר למתוכנן, וכשהוא יוצא זה כבר סמוך לשקיעה, ולכן נאלץ ללון במקום זר. סוף הסיפור המזעזע הזה ידוע לכל, אבל האמת היא שהדבר המזעזע יותר הוא שלכל אורך הסיפור הזה הפילגש לא אומרת אפילו מלה אחת. אפילו את השם שלה אנחנו לא יודעים. העובדה שבני ישראל התנהגו בסיפור הזה כמעט כאנשי סדום, מתחילה ביחס של החברה כולה לאותה אשה.

היום אנחנו לא צריכים שואבות מים. יש לנו מים בברזים. אבל אנשים במעמד הזה אנחנו רואים כל הזמן: אנשי האבטחה, פועלות הנקיון ושאר עובדי הקבלן. האם אנחנו מתייחסים אליהם כמו שאליעזר התייחס לרבקה בהתחלה וכמו שהחברה התייחסה לאותה פילגש, או כמו שמשה התייחס לבנות יתרו, וכשהוא ראה שעושקים אותן הוא יצא להגנתן?

נישואי יצחק ורבקה התאפשרו רק כשהתייחסו אליה באופן אישי. משה נבחר רק לאחר שהפסיק את העושק של שואבות המים. כשהיחס לאותם אנשים משתפר, באה גאולה, אבל אם החברה ממשיכה לזלזל באותם אנשים ולעשוק אותם, ואין איש שיוצא להגנתם, עלולים להגיע – חלילה – לסיפור של פילגש בגבעה.