ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, תוהה בספרון קטן כמות ורב איכות שפרסם (זכור, תשמ"ח), על תופעה המאפיינת את עם ישראל: מחד גיסא, תודעת זיכרון עמוקה. מצוות זכור, חוויית הזכירה - הם מאושיות הקיום היהודי. אין עם ואין דת שהזיכרון הוא עבורם מצווה מרכזית ומהותית, כפי שנוהג עם ישראל. מאידך גיסא, עם ישראל, חרף עתיקותו והיותו 'עם הספר', נמנע לאורך תקופה ארוכה מכתיבה היסטורית. ספרי המקבים שנכתבו אחרי חתימת התנ"ך לא שרדו במרחב התרבותי היהודי, אלא במנזרים ותורגמו מיוונית לעברית רק בדורות האחרונים. אין אנו יודעים מה היה שמו של המצביא המהולל; יהודה המקבי או המכבי? חז"ל וגדולי ישראל בימי הביניים, לא ראו צורך וערך בכתיבה היסטורית ובשימור המעט שנכתב, בעת שעמים ותרבויות אחרות שלחו ידם בכתיבה היסטורית מימי קדם.
ירושלמי מציע הסבר לתופעה תמוהה זו: "חז"ל הרגישו, ככל הנראה, שיש בידם כל ההיסטוריה הדרושה להם... אין רצון ממשי למצוא חידוש במאורעות החולפים. להפך, יש נטייה מוצהרת לסגל מאורעות חדשים חשובים לארכיטיפים מוכרים" (זכור, עמ' 47; 56). לדבריו, חז"ל ראו במודלים ההיסטוריים המוצגים בתנ"ך, מתכונת המאפשרת לפענח אירועים לאורך הדורות. התבנית קבועה ומוגדרת בתנ"ך. התעוררות יהודית לכתיבה היסטורית ניכרת רק עקב מאורעות חריגים באופן קיצוני מהמוכר והידוע, כמו "מסעי הצלב" ו"גירוש ספרד". ייתכן שפרשתנו מספקת המחשה לתפיסה זו של מודל היסטורי קבוע החוזר על עצמו בקורות עמנו.
הירידה למצרים, המתוארת בחלקה האחרון של פרשתנו, מתרחשת בהזמנת פרעה ובברכת האל:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ ... כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (בראשית מה, י"ז-כ).
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ" (שם, מו, ג-ד).
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי" (שם, מז, ה-ו).
לא חלף זמן רב והיחס לבני ישראל השתנה לבלי הכר:
"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ו-ח).
תמונה כמעט זהה התחוללה בפולין במאות הט"ו-ט"ז, בעקבות גל גירושי יהודים ממערב אירופה ששיאו "גירוש ספרד". תיאור יפה של הגירת היהודים לפולין והשתקעותם בה, מביא ש"י עגנון: ב"קדומות"
"... ראו ישראל שהרדיפות נמשכות והולכות והצרות מתחדשות ובאות והשיעבוד הולך וגדול ומלכות הרשעה גוזרת גזירה אחר גזירה ... עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות עולם, אי זה הדרך ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם? נפל פתק מן השמים לכו לפולין. וילכו ויבואו ארצה פולין ויתנו למלך הר זהב. ויקבל אותם המלך בכבוד גדול. וה' ריחם עליהם וייתן אותם לרחמים לפני המלך והשרים. וייתן להם לשבת בכל ארצות ממלכתו לסחור את הארץ לארכה ולרחבה ולעבוד את ה' כמשפט דתם. והמלך מגן בעדם מכל צר ואויב. וישכון ישראל בטח בפולין ימים רבים. וישלחו ידיהם במסחר ובכל מלאכה ועבודה. וה' ציווה אותם את הברכה ויברכם בארץ. ויצא להם שם בגויים... הכי קרא שמה פולין? אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם אם עדיין לא הגיעה שעתי להיגאל - פה לין בלילה של גלות זו עמנו עד שתעלינו לארץ ישראל".
צרה ומצוקה הביאו את בני ישראל למצרים, שם התקבלו בכבוד מלכים. צרה ומצוקה הביאו את עם ישראל לפולין, וגם שם התקבלו בכבוד מלכים. שני הסיפורים הסתיימו באימה ובחשיכה נוראה, ובעקבותיהם באה ישועה גדולה. ניתן להצביע על הקבלות נוספות ומעניינות בין שתי גלויות אלו, ואכמ"ל.
שמא ואולי מותר להציע כי המסר העולה מ"נס פך השמן" בחג החנוכה, מבקש לבתק מסורת "שיכפול ההיסטוריה". ממלכת בני חשמונאי - יסודותיה אור גדול, טוהר וגבורה לאומית, אחריתה הידרדרות לעברי פי פחת, סיאוב ושחיתות, רצח, אלימות ומלחמת אחים נוראה במשפחת המלוכה. האם נשכיל במדינת ישראל הצעירה, להציע מודל חדש ומשופר, שאינו משכפל את כשלי העבר הטבוע במהותנו ומעצב את הווייתנו? - נדרש מכולנו מאמץ אדיר על מנת להיחלץ מהמסלול המוכר ולהוביל את עצמנו אל האור ואל הדרור - להיטיב את הנרות במנורה החקוקה בסמל המדינה.
